יהודים בגטו (ב') – רומא: גזירת האפיפיור, חלוקת בית הכנסת והתמוטטות הבניינים

הקהילה היהודית ברומא היא מן הקהילות היהודיות הוותיקות באירופה. למעשה, היו יהודים ברומא עוד הרבה לפני שהנצרות נולדה, וודאי וודאי לפני שהגיעו הנוצרים לרומא, וכמובן לפני שרומא הפכה לנוצרית. העדויות הראשונות ליהודים ברומא היא מסוחרים יהודים שהתגוררו ברומא כמאתיים שנים לפני הספירה. הקהילה היהודית ברומא גדלה לאחר שכבש פומפיוס, המצביא הרומאי, את ארץ ישראל במאה הראשונה לפני הספירה, והביא אתו יהודים לרומא. לאט-לאט שגשגה הקהילה היהודית במקום, עד כדי כך שיוסף בן מתתיהו מספר על עשרות אלפי יהודים שחיים ברומא.

אבל יהודים, כמו שנכתב בפרשת כי תבוא, ''ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך'', לא משנה כמה זמן נהיה בארץ נכר – תמיד, גם אחרי אלפי שנים, נישאר זרים. כך שבמאה השש עשרה, אחרי כמעט אלפיים שנה של חיים יהודיים ברומא, בשנת 1555, ליתר דיוק, כתב האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה שנקראה בשם ''cum nimis absurdum'' – בתרגום מלטינית ''כיוון שזה אבסורד''. מה היה האבסורד הגדול? האבסורד הוא שהיהודים, שאשמים ברצח ישו, חיים להם בין הנוצרים, לא לובשים שום דבר מזהה, ואפילו קונים נדל''ן ושוכרים משרתים נוצרים.

לכן גזר האפיפיור על היהודים שורה ארוכה של גזירות. ביניהן: איסור על היהודים לקנות נדל''ן, וחובה על כל יהודי המחזיק נדל''ן למוכרו מיד; על כל הגברים לחבוש כובע צהוב, ועל הנשים – מטפחת צהובה; איסור על היהודים להעסיק משרתים נוצרים; ליהודים מותר לסחור אך ורק בסמרטוטים, ולא יוכלו לסחור בתבואה, או בכל סחורה הנצרכת לקיום אנושי; חובה על היהודים לשמוע בכל שבוע דרשה בכנסייה; והדובדבן שבקצפת: על כל היהודים להתגורר במתחם אחד, מגודר ומופרד משאר העיר, כיוון שזה אבסורד, כמו שכבר אמרנו.

כיוון שהיהודים היו מוכרחים למכור את הבתים שלהם, ניצלו זאת הנוצרים וקנו את בתי היהודים במחירים מגוחכים, כחמישית משוויים האמיתי. עבור הגטו בחרו נציגי האפיפיור את המקום הכי גרוע ברומא, על גדות נהר הטיבר, מקום מועד להצפות ולשיטפונות, לח, בוצי ומוכה קדחת. לא סתם נבחר המקום הזה: על פי התאולוגיה הנוצרית, אסור להשמיד את היהודים, אלא יש לשמר אותם עניים ומושפלים, כדי להוות מצבה חייה לאלו שסירבו לקבל את ישו כמשיח, ונידונו לסבל ולייסורים.

החיים בגטו רומא היו קשים ביותר. בשל הצפיפות, בנו היהודים את בתיהם לגובה רב, ולא פעם קרה שבשל בנייה רעועה, התמוטטו המבנים על יושביהם. בתוך תחומי הגטו הוקמה כנסייה שבה הוכרחו היהודים לשמוע הטפות לנצרות בכל שבת, בניסיון ממושך של הכנסייה להמיר את דתם. באחת מן הפעמים שבהן הגיעו כמרים לביקור בגטו להטיף, אירעה התמוטטות – שהרגה את הכמרים בלבד...

למרות המאורע, הכמרים לא התייאשו מלנסות להמיר את דתם של יהודי רומא. כדי למנוע מהיהודים להקים מוסדות יהודים כגון ישיבות וכדומה, נאסר על היהודים להחזיק במבני ציבור, מלבד בית כנסת אחד בלבד. זאת למרות העובדה שבגטו היו חמש קהילות יהודיות: האיטלקית, הסיציליאנית, הספרדית, הקטאלנית והקסטיליאנית. במקום להקים בתי כנסת חדשים, חילקו היהודים את בית הכנסת האחד לחלקים, כך שלכל קהילה יהיה חלק משלה.

בנוסף לכך, הכמרים היו מכריחים את היהודים להשתתף בוויכוחים פומביים, שדמו הרבה יותר למשפט מאשר לוויכוח, ובהם היה עליהם להגן על אמונתם היהודית. הוויכוחים נערכו מחוץ לגטו, באולמות ציבוריים ברומא, אל מול קהל נוצרי גדול. במהלך הוויכוח לא ניתן לנציגי היהודים לדבר בצורה חופשית, או לשאול שאלות קשות על הנצרות, אלא אך ורק לענות על השאלות שהציגו בפניהם הכמרים והנזירים. בתנאים כאלה היה בלתי אפשרי ליהודים לנצח. מטרת הוויכוחים לא היתה רק להמיר את היהודים לנצרות, אלא להשפילם לעיני כל. אבל למרות התנאים הקשים שהעמידו הנוצרים בפני היהודים, בוויכוח שנערך באולם המרכזי של רומא בשנת 1656 הצליח רבי שמואל אובדיה, לדחות את כל טענות הנוצרים, ולצאת מהוויכוח כשידו על העליונה.

הגטו בוטל זמנית עם כיבוש רומא על ידי נפוליאון, וחזר עם חזרת השילטון לידי הכנסייה. ואז בוטל, ושוב חזר. הוא בוטל סופית בשנת 1870. היהודים בגטו רומא התמודדו מול רדיפה יוצאת דופן, אפילו במושגים של גטו, אבל למרות הרדיפה הבלתי פוסקת והניסיונות להמרת דתם, היהודים מסרו את נפשם על אמונתם, ודבקו ביהדותם בכל מחיר, וגם הצליחו.