מנהג עטרות חתנים: כך חגגו חתונות בימי קדם בארץ ישראל

חכמים מספרים: "בפולמוס של אספסינוס, גזרו על עטרות חתנים", (סוטה מג ע"ב). בזמן הגזרות הרעות שהמיט אספסיינוס קיסר על היהודים אחרי החורבן, גזרו חכמים, לאות צער ואבל, להפסיק את המנהג של עטרות שהיו שמים בראש החתנים.

באלו עטרות מיוחדות מדובר? שהיו אבותינו טורחים להכין אותם לחתנים, ונחשבו עד כדי כך מיוחדות, שביטולן הוא סימן לצער?

הגמרא שם מוסיפה: "עטרות של מלח וגופרית". מי שמע על עטרות של מלח וגופרית? למה זה טוב?

רש"י מסביר: "צובעין אותה כמין ציורים בגופרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף, וקוראין נאול"א", רש"י מזכיר כאן טכנולוגיה עתיקה לחריתה על מתכות, בכינויה הצרפתי "ניאלו".

מובן שמגופרית לא ניתן לייצר קישוטים. גופרית הוא חומר צמיגי שנמצא בנוזלים שנפלטים מהרי געש, בים המלח, במינון קטן במרחצאות חמים, ועוד.

השיטה שרש"י מתכוון אליה נקראת בעברית "תצריב": כאשר חורטים על ידי אזמל בכסף, בזהב או בכל מתכת אחרת, החריטה אינה בולטת מספיק לעין, וגם עשויה להישחק. לשם כך היו משתמשים בגופרית מותכת, ובה מעורבת אבקת מתכת. הגופרית ממלאת את החריצים, וכאשר התערובת מתקררת היא נצמדת באופן הרמטי לזהב או לכסף, וממלאת את החריטה בצבע שחור. כך הציור ניכר למרחוק ונשמר לאורך שנים.

במקום אחר, בפירושו לחטא העגל, מזכיר רש"י שיטת צריבה נוספת, שבה הכינו את תחריטי הנחושת שמהם היו מדפיסים ציורים בספרים. בשיטה זו מובן גם מקומו של המלח: ערבוב של גפרית ומלח יכול ליצור חומצת מלח, שהיא חומר חריף הממיס את המתכת. יוצקים שכבת שעווה על המתכת, האמן מצייר בתוך השעווה וחושף את המתכת בהתאם לתכנית הציור. לאחר מכן שופכים חומצת מלח, המאכלת את המתכת במקום שנחשפה, והתוצאה היא תחריט מצויר על גבי המתכת.

בדרכים כאלו ואחרות, ביצירת תכשיטים מיוחדים בעבודת יד, שעליהם היו חורתים ציורים, או הקדשות, היו חוגגים את החתונה בימי קדם בארץ ישראל. כנראה הכנת עטרה זו תפסה מקום חשוב בשמחה, ולכן גזרו עליה חכמים, כדי שלא לשכוח את החורבן.

ישנה גם סברא, שהגופרית שימשה כסימן ברכה מיוחד, ולכן השתמשו דווקא בה. לגופרית יש ריח רע, והיא לא נתפסת בעינינו כברכה. אבל כיוון שבמרחצאות המרפא הידועים, כמו חמי טבריה וחמת גדר, היו מי גופרית שנתפסו, ועד היום נתפסים, כמרפאים ומבריאים, נתפסה גם הגופרית, שריחה נודף ממרחצאות אלו – כסימן לברכה ורפואה.

בגמרא (גיטין נו ע"א) נאמר בשם האמורא שמואל, שהיה גם רופא, כי גופרית עשויה לרפא שחין. ואכן, הגפרית יכולה לייבש מוגלה ולהרוג את הזיהום.

בעבר היו בארץ ישראל מכרות גופרית, והתוצרת היתה משווקת לעולם, כיום לא רואים כדאיות כלכלית בהשקעה זו, וייצור הגופרית בארץ ישראל הוא רק זיכרון מני קדם.