טורים נשיים
דבורי רובינשטיין (וקשטוק) חוגגת יום הולדת, בהמון-המון הודיה
אמרתי גם תודה על חלקים פחות קלים, שהיום, בדיעבד, אני מבינה כמה הם בנו אותי. הייתי צריכה רגע כדי לנשום ולעכל שלראשונה בחיי אמרתי תודה על משהו כל כך לא פשוט
- דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
- ח' תשרי התשפ"ה
(צילום: shutterstock)לאחרונה, כידוע, חגגתי יומולדת 42.
את הבוקר התחלתי בקליניקה, בפגישה לא פשוטה עם זוג, ולאחריה נסעתי לכותל המערבי.
הרבה זמן לא הייתי בו, יחסית למה שהייתי רוצה להיות.
קיוויתי שהלב שלי ייפתח, כי לא תמיד זה קורה.
הכותל היה ריק, יחסית לימי חודש אלול. הגישה לקיר הייתה פשוטה וקלה.
כשנישקתי את הקיר, הרגשתי פתאום כמה התגעגעתי. חיבקתי אותו עד כמה שאפשר לחבק קיר שאין לו התחלה ואין לו סוף.
השמש קפחה ממש, דבר שלרוב היה גורע מהיכולת שלי להתרכז, אבל היום לא.
התחלתי, כמו תמיד, גם בימים ובשעות קשות, ב"מזמור לתודה", ובפירוט על הטוב שבחיי.
וכמה טוב יש לי!
פירטתי אפילו על הכוסות שהבאתי מאוסטריה, שאני כל כך אוהבת ועוד רגע מחדשת אותם לראש השנה, ושאחד האחים שלי, שעסוק עד מעל הראש, טרח להרים טלפון ממש זמן קצר לפני שהגעתי לכותל, שניה לפני שהוא עולה למטוס לטיסה בת יום שלם, להגיד לי מזל טוב. ולחשוב שזה מה שעמד לו בראש.
אמרתי תודה על הקירות של הבית שאני אוהבת, אפילו שהוא לא שלי.
ועל זה שיש לי מה שאני צריכה וגם פינוקים 'מעבר'.
ועל מי שאני.
כן, מסתבר לי, לפי תגובות שאני מקבלת כל הזמן, שאני לא מעריכה מספיק את מי שאני.
תודה ה', על מי שאני. על כל הטוב שנתת לי. על היכולות והכישורים איתם נולדתי, ופירטתי חלק מהם, ועל כל מילה הלב שלי התרחב עוד, "ועל כל מה שרכשתי במהלך השנים", ופירטתי את מה שלמדתי, וואי כמה למדתי. "ועל זה שניתבת אותי לעסוק בתחום הטיפול והאימון. שתפרת בשבילי את המקצועות האלו, ואת העובדה שאני מרגישה שאני מממשת את הפוטנציאל האדיר שיש בי דרכם".
"תודה על הלקוחות שלי, שבחרו בי לתת להם יד במסע שלהם ועל הדרך שהם עושים בעזרת הכלים שנתת בעולם הזה, והתבונה והרגישות שגרמת לי לפתח".
תודה על הילדים שלי ועל האור שהם בעולם.
אמרתי גם תודה על חלקים פחות קלים, שהיום, בדיעבד, אני מבינה כמה הם בנו אותי: "תודה על המסע שבחרת בשבילי, שהוא מרגיש בחלק גדול ממנו לא פשוט ולא קל. הייתי רוצה דרך פשוטה יותר. אבל אתה יודע מה טוב לי ולאן אני צריכה להגיע. אז תודה על המסע הזה, על הטלטלות שבדרך, ועל זה שאני נופלת, אבל תמיד קמה".
הייתי צריכה רגע כדי לנשום ולעכל שלראשונה בחיי אמרתי תודה על משהו כל כך לא פשוט.
"תודה על ההורים שלי" אמרתי, וגם זה היה לי חדש. אף פעם לא אמרתי עליהם תודה. "תודה שבזכותם יש לי כלים טובים יותר להתמודד במסע ששלחת אותי אליו", אמרתי לו, והתרגשתי מהמילים שיוצאות לי מהפה בלי שבכלל חשבתי עליהן, והן כל כך מדויקות.
"ותודה על השליחים שאתה שולח לי בדרך" וכאן פירטתי את כל אנשי המקצוע שאני נעזרת בהם, ואת החברות הבודדות המאד קרובות שלי, שנותנות לי יד כשאני נופלת, ואחותי הניה, שהיא עוגן משמעותי מאד בחיים שלי ומי יודע איך היה נראה המסע הזה בלעדיה, והבייביסיטר של הילדים שלי, שבזכותה אני יכולה לעבוד פעם בשבוע בערב, וכשצריך – לצאת לאירוע או אספת הורים או כנס מקצועי בראש (כמעט) שקט, ועל העוזרת הגויה שלי(!), שמחזירה את השפיות לבית פעם בשבוע, ושרק תפסיק להבריז, בבקשה! כי לאחרונה היא עושה את זה הרבה.
ביקשתי מהקב"ה על הילדים שלי, כל אחד את מה שהוא צריך, אבל יש את הדברים הקבועים שאני מתפללת עליהם, ורבים מהם התווספו מאז שהפכתי להיות גם מטפלת (ולא רק מאמנת), כי פתאום הבנתי שאלו דברים מהותיים שאנחנו לא חושבים שצריך להתפלל עליהם, למשל:
ש"לאה תרגיש אהובה ורצויה, שיש לה מקום בעולם, שהיא בעלת ערך בזכות עצמה, ראויה ושווה".
אגב, זו תפילה קבועה כבר שנים, עבור כל אחד ואחת מילדי.
שטובי שלי, שלומד מבוקר ועד לילה תורה "יאהב את האותיות הקדושות וילמד תורה באהבה ובשמחה". את זה אני מתפללת מאז שהוא ילד קטן ולקח זמן עד שזה קרה, וב"ה, זה כבר קורה.
ש"דסי תתפתח בהתאם לגילה, שתלמד לקרוא את אותיות האלף-בית בקלות ובכיף".
התפללתי שיהיו מאוחדים תמיד, לטוב, בינם לבין עצמם, ואיתי.
ביקשתי על כל האחים והאחיות שלי את כל מה שכולנו מבקשים: שפע של טוב, נחת, פרנסה בקלות, שלום-בית... הזכרתי אותם אחת-אחד. ושגם אנחנו נהיה תמיד תמיד מאוחדים.
לא שכחתי להוסיף לבקשות את הבקשה שהתחלתי להתפלל עליה בשנה האחרונה, ושהיא עולה לי בדמים, אבל אני לא מוותרת עליה: "בבקשה תעזור לי לא לכעוס על... ועל...כי הם רק שליחים. בבקשה תעזור לי להרגיש, להאמין ולבטוח בך, שהם רק שליחים, שאתה בחרת בהם להיות שליחים עבורי, ועם כל הצער שאני עוברת בגללם – הם לא אשמים, הם נבחרו להיות שליחים, רעים, אבל עדיין, הם ממך. אני רוצה להצליח לפנות כל רגש רע מתוכי כלפיהם".
ואחרי שלאחרונה הפסדתי באיזושהי החלטה בבית הדין, הפסד צורב מאד עם השלכות לא פשוטות למרות שכל ההוכחות היו שאני צודקת, התפללתי גם על זה "שאצליח לבטוח בך באופן מוחלט ובידיעה ברורה שאת ההחלטה הזו נתת אתה ובית הדין הם רק השליחים, כי לב שרים, דיינים ומלכים בידך". (פוסט ארוך בקשר לנושא הזה בקובץ המצורף).
כמובן שהתפללתי על עמ"י שנמצא השנה באחת מהשנים הקשות שלו כעם. על החטופים והחטופות, החיילים והחיילות, הפוצעים והפצועות, המפונים והמפונות.
ועל כולנו.
שצריכים משיח. אתמול.
עוד אפילו לא פתחתי סידור והרגשתי שהלב שלי צריך קצת תהילים.
באמצע רחבת הנשים בכותל היו עשרות כסאות, שחלקם היו פנויים, וכולם היו בשטח מוצל.
התיישבתי באחד הכסאות והתחלתי להגיד תהילים ככל שיכולתי.
*
חזרתי הביתה בתחושה טובה.
בערב, הילדים, בניצוחה ובהפקתה וניהולה של לאה שלי, חגגו לי יום הולדת.
השתדלתי לזרום עם ההפעלות שלאה המציאה ועם הטקס שהיה לי מוזר. כאמור, אני לא טובה בחגיגות כאלו.
שולחן השבת שלי, שמאז שנותרתי לבד עם ילדיי הפך משולחן פשוט שכולו חד פעמי לשולחן שבת חגיגי ויפה, זכה ביום ההולדת הזה ל – 2 מתנות שהשלימו אותו כליל: מפה לחלות מאמא שלי וסכין מכסף לחלות מאחותי הניה.
עכשיו הוא מושלם, משמח את הלב, וממשיך לחכות בכל שבוע לפאר את הבית ואת שבת המלכה.
ממליצה בחום: אל תבואי לכותל עם איפור.
"היום בו נולדת הוא היום בו הקדוש ברוך הוא החליט שהעולם הזה לא יכול להתקיים בלעדיך" (רבי נחמן מברסלב).
דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן