תשכחו ממה שסיפרו לכם: כך תשיגו סליחה אמיתית ביום כיפור

חרטה ובקשת מחילה אינם תהליכים פורמליים שאותם אנחנו צריכים לעבור.

יש אנשים שחושבים שמספיק למלא ’טופס בקשת מחילה‘, והם מרגישים די טוב עם עצמם. בסך הכל הם יהודים טובים שאפילו טרחו ורכשו מקום בבית הכנסת לתפילת יום כיפור, והם טופחים לעצמם על השכם על כך שהם ’מילאו את הטופס הדרוש‘ כדי להשיג מחילה.

הם רואים את זה כתהליך פורמלי שאותו צריכים לעבור, כמו הגשת טופס לבנק, ובאופן טבעי הבקשה אמורה להתקבל ולהתממש.

אך לא, זה לא עובד ככה בנוגע לתשובה וסליחה. לא מספיק לומר: ”הנני מצהיר בזאת כי אני חוזר בתשובה. כעת אני מבקש שיסלחו לי“. אולי זה משהו, אולי זה מקצת תשובה, אבל גם אם כן, לא זו התשובה והסליחה שאותם אנחנו מחפשים. על מנת להשיג את מה שכולנו מעוניינים להשיג ביום הכיפורים – "כי ביום הזה יכפר עליכם" - כדי שזה יהיה יום שבו עוונותינו יימחקו כליל, ישנם מבטים מסוימים שאותם עלינו לקנות.

לדבר עם אבא

התנאי הראשון צריך להיות - לקנות יחס של ’אבינו‘; להבין שאנחנו לא מדברים עם פקיד בבנק אלא עם אבא שלנו. עלינו לקנות יחס של ’אבינו‘, שה‘ הוא אבא שלנו.

למרבה הצער, העולם המערבי לא פיתח כראוי את היחס הנכון כלפי האבא, ולכן העבודה של ’אבינו‘ היא משהו שצריכים לעבוד עליו.

אז מאיפה מתחילים? דבר ראשון צריך להבין שהרגש של בן המדבר עם אביו, הוא רגש של רצון לעורר את אהבת האב. המילה ’אב‘ מגיעה מהמילה ’אהב‘, ורק האות ה‘, שההגייה שלה רפויה, מפרידה ביניהם. נמצא ש‘אב‘ ו‘אהב‘ הם חלק מאותו הרגש - ה‘אב‘ הוא שזה שאת אהבתו אנחנו מנסים לעורר.

ולכן על בעל התשובה להשתוקק לחזור לאהבת האב. בדיוק כמו אדם שמשתוקק לראות את אביו – כל בעל שכל שאביו מבקר בשכונה, בוודאי יקפיד לבקר אותו. בכך נמדדת אהבתו של הבן אל אביו - וכך אמור כל אדם, כל אדם בריא ויציב בנפשו להרגיש כלפי אביו האמיתי.

זהו פירושם של המילים שאנחנו אומרים להשי“ת: ”סלח לנו אבינו כי חטאנו“; המשמעות של ’חטאנו‘ אינה ’מרדנו‘, אלא ’החסרנו‘. המשמעות של המילה ’חטא‘ היא ’חסר‘. כמו שאמו של שלמה המלך אמרה לדוד כאשר היא חששה שאדוניה יתפוס את המלוכה לאחר מות דוד: ”והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א, א, כא) - הכוונה אינה שהם יעברו עבירה, אלא שהם יפסידו.

זו המשמעות האמיתית של המילה ’חטא‘ – שהאדם מפסיד את הקירבה לאביו. מי שמבין מהי עבירה, מרגיש תחושה של חסר, הוא מרגיש מנוכר ומרוחק מאביו. ולכן אנחנו מבקשים מהשי“ת שימחה את חטאינו - שימחה את הריחוק ויקבל אותנו שוב אליו.

צריך לדעת שמי שניגש אל מלאכת התשובה מתוך מבט כזה, יכול לפעמים להגיע, באמצעות התשובה, למדרגה עוד יותר גבוהה מכפי שהיה קודם החטא. אם התשובה כוללת בתוכה תחושה של בושה - פירוש, האדם מתעב את מעשיו משום שהם גרמו לו לאבד את חינו בעיני ה‘ - וכעת הוא משתוקק בכל ליבו שהשי“ת יקבל אותו ויאהב אותו כבתחילה, אזי דפוס החשיבה הזה, הרצון לזכות מחדש למבט של ’אבינו‘, הוא הישג כל כך גדול, שלפעמים זה מביא את האדם למדרגה עוד יותר גבוהה מכפי שהוא היה קודם החטא

יהודים של יום כיפור

’כפרה‘ פירושה שהאדם רוצה להתפייס עם הקדוש ברוך הוא. הוא משתוקק לשוב ולחדש את ברית נאמנותו לאביו; הוא רוצה שה‘ יאהב אותו. הפרטים - הלא הם רשימת ה‘על חטא‘ - הם חשובים, אבל אנחנו מבקשים מחילה על החטאים מכיון שאנחנו מחפשים רצון מאת ה‘. תשוקה זו לכשעצמה היא הישג גדול ביותר.

ולכן, כאשר רואים יהודי מחלל שבת, כזה שלא מקיים שום דבר, אלא שלכל הפחות יש לו את השכל להגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים, והוא עומד יחד עם כל הקהל למרות שהוא בכלל לא יודע לקרוא מתוך הסידור - עלינו לדעת שזהו דבר גדול. אנשים לא מבינים עד כמה גדול הדבר הזה. אנחנו נוטים להביט בו בזלזול - הרי אנחנו יודעים כמה פעמים יהיה עליו לומר ’על חטא‘ כדי לשוב על כל העבירות שהוא עבר - אבל האמת היא שעצם העובדה שהוא בא לבית הכנסת היא דבר עצום; זוהי ישועה עבורו, כי זה מראה שליבו משתוקק להשלים עם אביו. המעשה הקטן הזה הוא ביטוי מסוים של הרצון הזה – הרצון לזכות לאהבתו של אבא. למרות שעוד נכונה לו דרך ארוכה עד שיגיע לשם, אבל הדבר הזה לכשעצמו הוא הישג גדול ביותר עבורו. אנחנו משתוקקים לחדש את קשר האהבה שלנו עם אבא שלנו.

וזהו המבט שאותו צריכים אנו לתרגל בגישתנו אל השי“ת כדי לבקש את סליחתו. אנחנו רוצים לזכות להרגיש מחדש שה‘ הוא אבא שלנו, ובכך נהיה ראויים שהוא ירצה לעטוף אותנו שוב בחיבוקו, כמו שאב סולח לבנו. ”סלח לנו אבינו“ - אבא, תסלח לנו! ”כי חטאנו“ - כי הרחקנו את עצמנו ממך. אם נפנה אל ה‘ כ‘אבינו‘, הוא יקח אותנו שוב אליו. ככה זה כשאבא סולח לבנו.

מלכנו

נפלא - אבל לא מספיק

והנה, עם כל יקרותו של המבט הזה, היחס של ’אבינו‘, הרי שלא די בזה, וביום הכיפורים נדרשים אנו לפתח מבט נוסף. וזו הסיבה שמיד לאחר שאנחנו אומרים ”סלח לנו אבינו כי חטאנו“, אנחנו ממשיכים ואומרים ”מחל לנו מלכנו כי פשענו“. כי ישנו מבט נוסף שהוא חיוני עבור בעל התשובה, והוא היחס של ’מלכנו‘ - שה‘ הוא המלך שלנו. לא רק שאנחנו מבקשים את קרבתו כאבא, אלא אנחנו גם באים לפניו כמי שעומד בפני מלך ומתחנן שימחל לו. וזהו עסק רציני ביותר, כי מלך פירושו חוק וסדר; וחוק וסדר פירושו שיש השלכות למעשי האדם.

’מלכנו‘ פירושו חוק וסדר! פירושו שיש מלך ששולט בכל, ושום מעשה אינו נעלם ממנו. יש מערכת, מערכת של התורה, שחייבת להישמר - אחרת, יהיו לכך השלכות. כך ברא את המלך את עולמו, כמקום של חוק וסדר, מקום של השלכות למעשים.

אדם שיוצא החוצה בעיצומה של סופת ברקים, ויחצה שדה פתוחה בריצה, קיים סיכוי טוב שהוא ייפגע ממכת ברק. ואם כך יקרה - הוא לא יוכל להימלט מהשלכותיה של הפגיעה. מי שקופץ מהגג, יש חוק בטבע שקובע שלא יעלה בידו לעוף אל מקום מבטחים. כח המשיכה הוא חוק שחוקק המלך, ואי אפשר להימלט מהסדר שהוא קבע. העובדה שהחוק הזה לא תמיד מוצא חן בעיניך, ושהם עשויים להתנגש ברצונות שלך, לא יספקו לך שום תירוץ. זה שניסית לחצות בריצה את הכביש הסואן, ואינך אוהב את חוק הטבע הקובע ששני עצמים אינם יכולים לתפוס מרחב אחד בו זמנית – לא יעזור לך. החוק הזה קיים, והוא פועל בצורה מושלמת; ואחריותנו היא לדאוג לא לעשות שום דבר שיפעיל את החוק הזה לרעתנו.

וכעת נשאל נא - מי חוקק את החוקים הללו? מי קבע שאדם שנופל למים חייב לטבוע? מדוע שהוא לא יצוף על פני המים מבלי לטבוע? למה לא לאפשר לו לשכב על המים בנינוחות למרות שהוא לא יודע לשחות, להנות מהנוף, להביט בעננים, ולחתור חזרה לחוף לאט לאט? אך לא, זה לא עובד ככה – אדם שקופץ לים, אם הוא אינו יודע לשחות, ישנו חוק שהוא יטבע; זהו אחד החוקים שהמלך חוקק בעולמו, ואי אפשר להתחמק מזה.

מפר החוק

עלינו להתבונן בכל אותם חוקים, ולהזכיר לעצמנו שהדבר נכון גם ביחס לחוקי התורה; מי שילך נגד החוק, יביא על עצמו את ההשלכות שהשי“ת קבע לחוקים הללו. חייבים להבין שבלתי אפשרי להתחמק משום דבר שאנחנו עושים כאן בעולם הזה. במוקדם או במאוחר, הסדר שקובע החוק ייושם, וגורלו של כל מעשה ושל כל אדם ייחרץ בהתאם.

כאמור, ’מלכנו‘ פירושו חוק וסדר, וממילא הדבר הזה צריך להחדיר פחד בליבו של האדם. "סמר מפחדך מבשרי" (תהילים קיט, קכ) אומר דוד המלך. זה כפשוטו - הוא פחד, הוא רתת מאימה. האמת היא שבימי קדם, לא היה צורך להסביר את הנושא הזה. עצם האזכור של המלך הכניס אימה לליבותיהם של נתיניו. גם בסמטאות החשוכות והנידחות אנשים הקפידו על שמירת החוק, כי הם ידעו שעם מלך לא משחקים. הם הבינו היטב שאם המלך אמר שמי שיעשה כך וכך דמו בראשו, לא מדובר באיום סרק. מדי פעם הובאו אנשים לככר העיר, וראשם הוסר מעל צווארם. כך שמי שחטא נגד המלך לא הסתפק במלמול מתוך המחזור ודפיקה על החזה, אלא השליך את עצמו בפני כס המלכות, והתחנן למחילה בדמעות שליש.

איזוהי יראה?

כשמדברים על לזכות למבט של ’מלכנו‘, עלינו לשכוח מהנשיא רייגן וממלכת אנגליה ומכל מה שיש לנו כיום. כל זה הוא כלום. עלינו להיזכר בימי קדם, ימים שבהם עצם המחשבה אודות המלך הכניסה אימה בלב האדם. זה הפירוש של יראת ה‘.

יום כיפור הוא היום שבו צריך לצאת מהבור ולזעוק: ”מלכנו!“ זהו היום בו עלינו לומר: ”אני מכיר בכך שמרדתי בך, ה‘ המלך, ואני כל כך מפחד וכל כך מתבייש“.

עלינו להקדיש זמן להתבוננות זו במהלך יום הכיפורים - שהרגש השני שנדרש מאיתנו עבור התשובה היא ’מלכנו‘. עלינו להבין שה‘ הוא מלכנו, ולעורר בליבנו את ההבנה שחטאנו לא רק נגד מילה בסידור ולא רק נגד אבא שלנו, אלא נגד המלך. זה הפירוש של ’פשענו‘; אנא ה‘! אנא מחל לי על כך שפשעתי נגדך ולא קיבלתי את מלכותך!

’אבינו מלכנו‘ של פעם

לאחר שהבנו ששני המבטים הללו - ’אבינו‘ ו‘מלכנו‘ הם תנאים מקדימים אל התשובה, כעת עלינו להתאמץ לקנות אותם. אך אל נא תשלו את עצמכם שקל לקנות אותם. כדי ליצור ראש חדש נזדקק לזמן, עמל רב, ומחשבה מרובה.

ולכן חשוב כל כך לנצל את ההזדמנויות שיש לנו, ותפילת ’אבינו מלכנו‘ שאותה אנו אומרים במהלך עשרת ימי תשובה היא הזדמנות לחשוב על הרעיונות ששמעתם כאן היום.

סיפר לי ראש-ישיבה באירופה, שיהודים של פעם לא אמרו את תפילת ’אבינו מלכנו‘ כפי שאנחנו עושים זאת. אצלנו, ההתמקדות היא על סוף של כל בקשה: ”חדש עלינו שנה טובה“, או ”שלח רפואה שלמה לחולי עמך" או כל בקשה אחרת. בעינינו, זהו החלק החשוב והמשמעותי. אבל היהודים של פעם היו משקיעים בעיקר בשתי המילים הראשונות.

”אבייייייינו!“ זו הנקודה החשובה. ”מלכייייייינו!“ זו הנקודה החשובה! ואז הם היו מסיימים במהירות: ”שלח רפואה שלמה לחולי עמך“.

כך הסביר לי אותו ראש-ישיבה. הם היו אומרים את שתי המילים הראשונות לאט ובקול גדול, ואת השאר - את הבקשה שאותה הם ביקשו, את זה הם אמרו במהירות; כי הדבר החשוב ביותר אינו הבקשה, אלא השגת ההרגשה שהוא אבינו מלכנו.

’אבינו מלכנו‘ בהתפעלות

זה לא אומר שתפילת ’אבינו מלכנו‘ בבית הכנסת היא ההזדמנות היחידה לעבוד על הענין זה. אני רוצה לומר לכם משהו שישמע לכם מוזר, אבל זו עצה טובה ולכן אני אומר אותה. אפשר לעמוד בפינה – לא במהלך תפילת יום כיפור בבית הכנסת, אלא בסתם יום שלישי רגיל, ולומר: ”אבינו“. תאמרו את זה שוב ושוב, מאה פעמים. לאחר זמן-מה, זה יחלחל פנימה.

ולמחרת תעשו את זה שוב, אבל הפעם תאמרו ”מלכנו“ מאה פעמים. אל תדקלמו את המילים סתם כך, אלא תאמרו את זה לאט, ותחשבו על מה שאתם אומרים. זוהי דרך יעילה ביותר, אותה למדנו מרבי ישראל סלנטר זצ“ל. הוא לימד אותנו שכאשר אדם חוזר על רעיונות גדולים, כשהוא אומר את המילים שוב ושוב, ואוזניו שומעות את מה שפיו אומר, אזי בסופו של דבר הדברים יחלחלו פנימה. אז מי שלוקח את העסק הזה ברצינות - זו הדרך: לומר את זה שוב ושוב, עד שתתכוונו לכך באמת. וזה שווה את המאמץ.