מיומנה של טלפנית: "שלומית, את רוצה פרס?"

כל תרומה מתחילה מהלב. הפעם זו תרומה של זכויות ברמה אחת מעל, של מיכל ז"ל.

בת דודתי מיכל הייתה אישה שהאצילות שלה הייתה כמעט מוחשית. בערב חג היא עזבה אותנו, בגיל שישים, מלאה בתבונה, חמלה ועשייה. היא בחרה לראות את העולם ואת האנשים שסבבו אותה במבט של רודפת חסד. עבור רבים, היא הייתה עמוד תווך של עזרה וסיוע, אישה שהקפידה על קלה כבחמורה, אך תמיד עם חיוך ותחושה של הכלה.

מיכל לא רק שמרה על ערכים אלו לעצמה, אלא חיה אותם בכל נשימה. ביתה היה בית של תורה. היא הקפידה על קלה וחמורה, והצליחה להעביר את ערכיה לילדיה. גידלה דור של תלמידי חכמים ויראי שמיים בנועם, בשמחה ובחן הליכותיה. היה בה מקור בלתי נדלה של אור פנימי. קו של חסד היה משוח על פניה שהאיר לביתה ואף למעגלים רחוקים.

אבל הסיפור המדהים על נדיבותה וסבלנותה הגיע ממקור בלתי צפוי – ילדה קטנה בשם שלומית.

שלומית, ילדה סקרנית ושובבה מהשכונה, הייתה סיוט של ממש עבור שכנותיה. היא לא ידעה מנוחה, והייתה מתרוצצת חסרת רסן עד כדי כך, שהוריה ושכניהם היו מותשים ממנה לחלוטין. אך מיכל, שגרה בסמוך, ראתה את הילדה הזו אחרת. במקום להציע גערות ואיומים, כמו שאר השכנות, היא ראתה הזדמנות לחנך, בעדינות ובחמלה.

בוקר אחד, מיכל עצרה את שלומית כשזו רצה בחצר. היא לא כעסה, לא איימה, אלא פנתה אליה בחיוך רחב ושאלה: "שלומית, את רוצה פרס?".

 הילדה לא הבינה – איך דווקא השכנה, שאולי הייתה לה כל סיבה להיות נסערת, מציעה לה פרס? "כן", ענתה מיכל.

"הכנתי לך פרס, ואם תתנהגי יפה בחצר, תקבלי אותו".

שלומית השובבה הביטה בחוסר אמון בשכנה המוזרה.

"ועוד משהו, אני שומרת לך הרבה פרסים. כשתעזרי לאימא לסדר את החדר תמהרי אלי... אתן לך פרס נוסף".

"באמת?".

"ואם תשמרי על אחיותיך הקטנות כדי שאמא תנוח – תחזרי. אתן לך על כל מעשה טוב שתעשי".

שלומית, שהייתה רגילה לביקורת ולכעס, התלהבה מהרעיון והחלה לנהוג אחרת, בידיעה שיש לה על מה לעבוד. לקבל פרס מהשכנה – זה היה מחייב יותר.

כך הפכה מיכל את שלומית לאחרת, ופלסה לה דרך להליכות ודרך ארץ. לאט ובטוח ובלי, שתהא הקטנה מודעת לשינוי, החלה שלומית לגרום נחת להוריה ולשכניה.

אילולי שלומית, שהוציאה את הסיפור לאור וסיפרה לי אותו באופן אישי, לא היינו מגלים זאת. ודאי לא ממיכל, שלא חשבה לרגע שמעשיה מיוחדים.

לא רק בשכונת מגוריה הראתה מיכל את דאגתה ואכפתיותה. סיפור נוסף שמעיד על לבה הרחב התרחש כאשר אחייניתה החלה ללמוד בסמינר בעיר אחרת. אחיותיה שלחו לה מכתבים קטנים ומתנות כדי לחזק אותה. וכשהיא פתחה את החבילה, הופתעה למצוא גם מכתב מדודתה מיכל. כל זה קורה כשמיכל מטופלת בילדיה הקטנים שמילאו את הבית, וידיה עמוסות בעבודה. מיכל, ששמעה על היוזמה, לא היססה להצטרף, וכתבה לה מכתב חם ומעודד, מלא במילים טובות ומשמחות. חיוך אחד קטן של חסד ממיכל הוא לימוד זכות לעם ישראל, ורף אחד גבוה מעל גבוה לשאוף אליו.

אם גם לכם יש לב שומע, ואתם קולטים את מצוקות האחר – אלו בדיוק הזכויות שיטו את הכף. אם אתם מסוגלים להביט אל החסדים שמונחים מעבר לדלת הכניסה – התחילו לאסוף אותם כבר בימי רצון אלו. רוצו לקנות עולמות שלמים בכמה פרוטות, כי עכשיו אפשר להשיג בזול.

יהי רצון שיהיה זה לעילוי נשמתה של מיכל בת יונה. תנצב"ה.