מעבר לבדיחות: דמותו האמיתית של הרש'לה היהודי

מי מאיתנו לא שמע לפחות בדיחה או שתיים על "הרש'לה"? הרש'לה הבדחן, הליצן, הקונדסון. אצל הערבים מספרים בדיחות על ג'וחא, אצל הגרמנים – על טיל אולשפינגל, ואצל היהודים – על הרש'לה.

בהבדל אחד: שהרש'לה מאוסטרופולי, אכן היה ונברא.

למייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, היתה בת אחד, איידל, ולבת זו היה בן אחד: ברוך. לימים נעשה רבי ברוך ממז'יבוז, עירו של הבעל שם טוב עצמו, למנהיג גדול, וחסידים היו מגיעים אליו מכל האזור. היו לו תומכים רבים, וחצרו היתה גדולה ומרשימה. תמיד היו מצויים בה חסידים רבים שנפגשו ודברו בדברי תורה, עשו סעודות יחדיו והסתופפות בצל קורתו בחגים ובשבתות.

אלא שלרבי ברוך הייתה עצבות, ומדי פעם היו רואים אותו נתון במחשבות עצובות. קושי הגלות והצרות נגעו ללבו. בתנועת החסידות ישנו דווקא דגש גדול על השמחה, ואליה לא הצליח לפעמים רבי ברוך להגיע, מרוב צערו.

והנה, בעיירה הסמוכה, אוסטרופולי, התגורר יהודי חסיד, חריף לשון ושכל בשם צבי הירש, אשר כונה בלשון חיבה הרש'לה. הרש'לה החל לפקוד את חצרו של רבי ברוך, והצליח להעלות בת שחוק על פניו. פעם אחת ראה את רבי ברוך יושב בעצבות. הוא הדליק נר והחל משוטט סביבו אנה ואנה. לתמיהתו של רבי ברוך, השיב: אמרו לי שהרבי, פניו נפלו, והנה אני מחפש אותם... התחיל רבי ברוך לצחוק, וסרה ממנו העצבות, ומיד פתח בדברי תורה משמחים.

אמנם כל דבריו היו ברוח בדוחה, אבל היתה לו ה"זכות" גם להעביר ביקורת. החסידים, כמובן, יראו מפני הרבי, ואף אחד לא העז "להוכיח" אותו. אבל הרש'לה, שעשה הכל ברוח בדוחה ובשנינות, הרשה לעצמו גם להעביר ביקורת על הרבי, ולעורר אותו לדברים שונים, והרבי קיבל את דבריו ברוח טובה. ואם כבר, היה הרש'לה מעביר ביקורת גם על החסידים בכלל, ומעורר אותם לשים לב לדברים שצריכים תיקון.

הרש'לה היה גם אמיץ, והעז לחמוד לצון גם עם הפריצים שבאזור, שהיו בזמנם שליטים כל יכולים, וכנראה מחמת החן והחביבות שלו, גם הללו מחלו על כבודם, ולא הענישו את היהודי המצחיק והשנון.

יליד העיירה אוסטרופולי מספר על מנהג מקומי מעניין: "למחרת יום החופה, לאחר סעודת הצהריים החגיגית, יצאו המחותנים בליווי תזמורת אל אחת החנויות ושם פתחו בריקודים ושתו לחיים. נהגו גם לשפוך יי"ש על הקרקע, ונעמדו ליד חנות אחת מסומנת. הטקס הזה נקרא בשם 'הוּליאַשצינה'. בין זקני העיירה היו חילוקי דעות על מקורו של המנהג. דעה אחת גרסה כי באותו מקום היתה דירתו של הרש'לה, ובה גר עד שנקרא לחצרו של רבי ברוך במז'יבוז'. לאחר מותו של הרש'לה חש הצדיק בחסרונו, וכשביקר פעם באוסטרופוליה, ביקש מחסידיו להוליכו אל הבית בו נולד הרש'לה ובו גדל. הבית כבר עמד בחורבותיו, ללא דלתות וחלונות. הצדיק עמד בפתח הבית הרהר כמה דקות, ואמר: 'הרשי'לה, הרשי'לה! גם ביתך נחרב, ודאי ניחר גרונך בקבר, יבשו שפתיך, כי צמא אתה לטיפת יי"ש'. ציווה הצדיק למזוג לו כוס של יי"ש, ברך על היין, לגם מעט מן הכוס ואת השאר שפך אל פתח הבית. שתו גם החסידים ויצאו במחול, ומאז נשאר המנהג לבקר את ביתו של הרש'לה בכל יום שמחה".

במשך שנים רבות סיפרו יהודים את הלצותיו ואת דרשותיו של הרש'לה, אבל תיארו אותו כחסיד מן המניין, כיהודי תלמיד חכם ובקי, ששלח ידו גם בדרשנות ובהומור, לא כהלך לץ ריק מתוכן הולל ופוחח.

אבל הספרות המודרנית חיפשה לה ליצן "משלנו". במקביל לכל האגדות המצחיקות על חכמי חלם, שהוצגו כטיפשים, התפתחו גם אגדות על הרש'לה, שהציגו אותו בצורה של נער הולל וקונדסון. בהמשך גם הוצגו מחזות המתארים אותו בצורה כזו, ואף ספרות ילדים מצוירת, המציגה את דמותו באופן שונה משהיתה.

גם סופרי ההשכלה תיארו אותו בצורות שונות, לפי השקפתם, כך שסביב הרש'לה נוצר הרבה יותר פולקלור מאשר מציאות. בשנת 2008 הוציאה החברה הלאומית למדליות ומטבעות מדליה המנציחה את דמותו של הרשלה, ובה הוא נראה כנער מוזנח, סוחב פרה באחו.

מה שברור הוא, שהחסידים באותו הדור העריכו אותו מאד. לראיה ישמש מקום קבורתו, מטרים ספורים מקברו של הבעל שם טוב, שעליו מעידים ספרים קדומים מהמאה ה-19. בשנים האחרונות הוקמה מצבה באזור הקבר המשוער, כאשר בהמשך, השלטונות המקומיים הסירו אותה, בטענה שהזיהוי איננו ודאי. אך ברור שהוא נקבר בסמיכות לבעל שם טוב הקדוש, אות לכך שחשבו אותו ליהודי בעל מדרגה, ולא לסתם הולל.