ידידיה מאיר: אנחנו מתפללים עם מחיצה, ואנחנו לא מתביישים בזה

1. נכון לשעה שבה נכתב הטור הזה, לא ידוע מה יפסוק בית המשפט העליון בסוגיית תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף. אבל זה לא משנה מה יחליטו השופטים. כלומר, זה משנה מאוד. לצערנו שופטי בית המשפט העליון יכולים לכפות את השקפת עולמם האישית בשלל נושאים עקרוניים וחשובים. אבל בסופו של דבר, הם לא באמת יכולים להשפיע על תהליכים שקורים במציאות. זאת אומרת: הם יכולים לקבוע מכוח החוק, שהם עושים בו כרצונם, איך ינהגו שורת מוסדות וגופים. למשל, עיריית תל אביב. אבל עיריית תל אביב זה לא תושבי תל אביב. כולה עירייה. חשוב לזכור כל הזמן: לא חזרנו, חלילה, לאותה נקודה נוראה שבה עמדנו בערב יום כיפור שעבר, של אלימות נגד תפילות. השנה תל אביב, ובכלל מדינת ישראל, נמצאות במקום אחר לגמרי. באמת השתנינו. ומי שצריך הוכחות לזה שיראה כמה ישראלים, בעיקר צעירים, באו השנה לכותל בכל לילה לסליחות. סדרי הגודל של עשרות אלפים, שהיינו רגילים לראות מדי שנה רק בסליחות האחרונות, לילה לפני יום כיפור – נראו השנה בכל לילה. ולא רק בכותל. בכל ערי ישראל יש עלייה במספר המשתתפים בתפילות ובסליחות. ויש כמובן עוד המונים שמתפללים בבית. או בלב.

2. בתפילות הימים הנוראים, שנייה אחרי האימה של "ונתנה תוקף", אנחנו מכריזים בקול גדול: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה!". כלומר, אנחנו לא חיים במציאות פטאלית. יש לנו אפשרות להשפיע על העתיד, לשנות אותו. קבלנו שלושה ג'וקרים שמנצחים הכול: תשובה, תפילה וצדקה.

אז בואו נעשה ספירת מלאי רוחנית קטנה ערב יום הכיפורים תשפ"ה ונראה מה מצבנו. נתחיל ב"תשובה". כמה תשובה הייתה לנו השנה? אין יהודי שנמצא במקום שבו הוא היה בימים הנוראים שלפני המלחמה. אין יהודי שלא היה לו הרהור תשובה, אפילו היהודי הרחוק ביותר, באלסקה או באוסטרליה, שלא שאל את עצמו שאלות של זהות ומהות, שלא עשה חשבון נפש.

הלאה: "ותפילה". מי לא התפלל השנה? התפלל מתוך סידור, או שאמר פרקי תהילים, או שפשוט דיבר עם אלוקים – ליתר דיוק: זעק לאלוקים – במילים שלו. אנחנו באים לימים הנוראים עם המון תפילות.

צדקה? על זה אנחנו בוודאי יכולים לסמן וי גדול. כמה צדקה ומעשים טובים היו כאן השנה, מאז שמחת תורה. כמה ארגוני חסד, כמה חמ"לים, ובעיקר כמה אנשים פרטיים שהקדישו זמן וכסף לעזרה ללוחמים, לאנשי המילואים, למשפחות שלהם, למפונים וכמובן למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות. זאת הייתה שנה של חסד ומעשים טובים. אז כיהודים אנחנו לא שוקטים על השמרים, ולכל אחד יש מה לתקן ובמה להתחזק, אבל בגדול, אחרי כזאת שנה של תשובה, תפילה וצדקה אנחנו באים אל יום הכיפורים הזה מתוך תקווה גדולה שהקדוש ברוך הוא יעביר את רוע הגזרה וניכתב וניחתם לשנה הרבה הרבה יותר טובה.

3. ובחזרה לתל אביב. ביום שלישי בערב, שעות ספורות לפני החלטת בג"ץ בעניין תפילת יום כיפור בתל אביב, קיימה תנועת 'ראש יהודי' כנס במתחם הסינמה סיטי בירושלים, מרחק עשרות מטרים מבית המשפט העליון. בעיניי זאת הייתה התשובה המוחצת למתקפה על הארגון: כנס "מעוררים תשובה" שמטרתו, כפי שנכתב במודעה: "ללמוד, להאמין, לאהוב ולקרב". או במילים אחרות, להגביר את ההדתה בימים אלה שבהם יהודים רבים, בכל העולם, רוצים לחזור אל המקורות ואל השורשים שלהם. דיברו בו שורה של רבנים משפיעים: הרב יהושע שפירא, הרב חגי לונדין, הרב דוד ג'יאמי, הרב פרץ אינהורן, הרב איתי אסמן. וגם איש תקשורת אחד בשם ידידיה מאיר שבא לדבר ובעיקר לשמוע. והיה הרבה מה לשמוע.

ישראל זעירא, יושב ראש "ראש יהודי", התייחס בפתיחת דבריו לנושא הבוער שעל הפרק: "מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה... עלינו לכותרות בשנה שעברה ואני כמובן לא יכול שלא לדבר על זה. תראו, 'ראש יהודי' הוא לא ארגון לתפילות בכיכר דיזנגוף. זה גם לא ארגון להקפות שניות, וגם לא ארגון למחיצות ובג"צים. אנחנו ארגון שרוצה לעשות רק את זה: ללמוד, להאמין, לאהוב ולקרב. וברוך השם אנחנו עושים את זה יותר מ־25 שנה, עם יותר מאלף בעלי ובעלות תשובה במשך השנים, ועם עשרות אלפי יהודים שלא חזרו בתשובה במובן הקלאסי, אבל התחברו והתחזקו והם כל הזמן איתנו, מקבלים כוח והשראה.

"לפני שנה עצר אותי בחור בדרך לתפילה. הוא מבית דתי, ואני רגיל לראות אותו בתל אביב בלי כיפה. בכלל, יש בתל אביב תופעה של המון דתל"שים. יודעים מה זה דתל"ש, כן? דתי לשעתיד... ופתאום אני רואה אותו עם כיפה, הולך לתפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף, והוא אומר לי: 'אני רוצה להגיד לך תודה'. שאלתי למה, והוא ענה: 'תראה, אני נחלשתי. אני גר בתל אביב. אין לי כוח להגיד שאני דתי. אני מתבייש. אבל זה שאתם עושים תפילה בכיכר, ואתם לא מתביישים בזה, ואתם באים בגאון, ואתם אומרים 'אנחנו שמים על סדר היום תפילה ברשות הרבים' – האמירה הזאת שלכם פשוט נותנת לי כוח. אז אני רוצה להגיד לך תודה רבה'. הבחור הזה ריגש אותי כי לא חשבתי לפני כן על הכוח של הציבוריות. אני יודע ללמוד בחברותא, לעשות שיעורי תורה, סעודות שבת, אני לא יודע לעשות אירועים המוניים, אני לא מבין את המשמעות שלהם. פתאום בא בחור ומסביר לי את המשמעות העמוקה של מה שעשינו. זו כנראה הסיבה שיש מי שמפחד מזה".

4. בקהל נמצאים בעיקר צעירים. מאות צעירים וצעירות חדורי שליחות. וזה משמח, זה דור העתיד. מצד שני, למה אין פה גם הרבה אנשים מבוגרים יותר? הרי בסופו של דבר כשמדברים, למשל, על להזמין לסעודות שבת, זה רלוונטי יותר לאנשים מבוגרים, בעלי משפחות, בעלי שולחנות שבת. אז למה הם לא פה בהמוניהם? בין המבוגרים הלא רבים בקהל אני מתרגש לזהות אלוף משנה מוכר, שלחם במילואים בעזה, חזר מהקרבות, וכנראה מבין שכאן נמצאת הזירה הבאה. הוא יושב בין הצעירים ומקשיב להרצאות.

"אל תתבלבלו", ממשיך זעירא, "יש מי שאומר: וואי, מה עשינו? נאבקנו על מחיצה? נו, באמת, זה הנושא הכי חשוב עכשיו?! אתה הרי כל כך רוצה לקרב, אז אתה יכול לקרב גם בלי מחיצה. יעמדו גברים בצד, נשים בצד, מה הבעיה? אני חושב שאם אתה רוצה להביא אמת לעולם, אתה לא יכול להביא אותה למחצה לשליש ולרביע. אנחנו מתפללים עם מחיצה ואנחנו לא מתביישים בזה. כשאתה רוצה להגיד אמירה משמעותית, אתה צריך להגיד אותה במלוא העוצמה, בגאווה. הכוונה לגאווה יהודית, חלילה לא גאווה פרטית. אתם יודעים שכבוד וגאווה זה שני דברים שהם איכסה ברמה הפרטית, אבל ברמה הלאומית גאווה זה דבר חשוב. אוי ואבוי למדינה שאין לה גאווה לאומית, יכולים להפציץ אותה בטילים. אוי ואבוי אם אין גאווה רוחנית, יכולים לחשוב חלילה שאתה מתבייש ביהדות שלך. אז נכון, מצד אחד אנחנו רוצים לקרב בכל הכוח, ומצד שני אנחנו נאמנים לתורה ולהלכה בכל הכוח. וזה לא עובד ביחד לפעמים. מה לעשות. לכן אם בית המשפט מחר לא ייתן לנו להתפלל בכיכר, נתפלל בבית הכנסת. מה לעשות, לא יהיו לנו 3,000 איש. יהיו לנו רק 500 או 700, או כמה שייכנסו בבית הכנסת ברחוב בר כוכבא, ובחוץ יתגודדו. וחבל, כי היתרון של התפילה בכיכר דיזנגוף זה שבן אדם יורד עם הטי־שרט והמכנסיים הקצרים ומצטרף לתפילה, והוא מרגיש בבית, ואנחנו רוצים להמשיך את זה, אבל מה לעשות? אם לא ייתנו לנו, אם הפכנו לסמל, אז לא. יהיו מקומות אחרים בארץ שיעשו. כשמקרבים מתוך ויתור על ההלכה, בטווח קצר אתה מרוויח כי יבואו הרבה אנשים, אבל בטווח הארוך יזלזלו בך. בטווח הארוך יגידו, אה, אתה זה שבשביל שלקרב אותנו הסכמת לוותר על העקרונות שלך? ו'ראש יהודי' לא מוותר על העקרונות שלו. ואולי בגלל זה אנחנו מצליחים".

5. וכאן זעירא נתן כמה כללי יסוד לדור העתיד: "קודם כול, לא להתרגש מאותם שלושה אחוז בעם ישראל שמחזיקים 97 אחוזים מכלי התקשורת. תדעו לכם, אלה הפרופורציות. בוואלה, ב־ynet, במאקו, בעיתונים, כל אלה שאמורים להעביר את המסרים לעם ישראל. אנחנו במלחמת תרבות".

אז איך נלחמים במלחמת התרבות הזאת? "הרב צבי יהודה היה אומר שצריך בדורנו להרבות בשתי אל"ף – באהבה ובאמונה. אני הקטן אומר שיש עכשיו עוד שתי אל"ף – אמת ואומץ. לא לפחד מהאמת גם כשמקניטים אותך. כל אחד ששמע משהו בחדשות נגד הדתיים, ויבוא אליך בשאלות קנטרניות, אז מה? תדבקו באמת. ושוב: אמת זה לא שחצנות. זה לא שלי, זה של משה רבנו. חשוב לזכור: אנחנו לא 'ראש יהודי' ולא הרב קוק ולא רבי נחמן. זה תורת משה. ומשה רבנו כידוע גם הותקף רבות על ידי עם ישראל. ואומץ – שימו לב שאת הציונות הדתית תוקפים לפעמים יותר מאשר את החרדים. היא באמת מהווה איום, של חילופי אליטות. אז אנחנו כמובן לא כופים שום דבר. מי שמקבל על עצמו תורה ומצוות יודע, שזה מתוך חירות מוחלטת. אבל ההגמוניה ששולטת בתקשורת ובמשפט מרגישה שהיא הופכת להיות מיעוט. אז בלי כפייה, עם אומץ, עם אמת, ובעיקר עם הרבה אהבה ואמונה".

6. אני מקשיב לזעירא והמחשבות כל הזמן חוזרות שנה אחורה. בדיוק שנה. אל ההמון המוסת שתוקף אותו ברחובות תל אביב בשבוע שלפני יום כיפור. כבר שם היה ברור לאן זה הולך. יש לי כל הזמן פלאשבקים של האיש המבוגר ההוא שמצביע על זעירא מול המצלמות וצועק "תסתכלו על פני הרוע!". באותו הזמן בדיוק, הרוע האמיתי עסק בהכנות האחרונות לטבח שמחת תורה. אבל מה לעשות, הקונספציה הייתה שהאויב הוא הדתיים והיהדות. אז נכון, התקדמנו, התחזקנו, התאחדנו, אנחנו כבר לא שם, אבל האם כולם השחררו מהקונספציה הזו לגמרי? והאם מי שהשתחרר, לא עלול לחזור אליה שוב, ואפילו די מהר, בהשפעת אותם שלושה אחוזים שזעירא דיבר עליהם?

"מאז שעברנו לפני שבע שנים ממעלה חבר שבדרום הר חברון לתל אביב" מספר זעירא, "זכינו מוריה אשתי היקרה ואני והילדים, לארח עשרות צעירים בכל ליל שבת. זה מדהים. ארבעים צעירים מבתים חילונים אצלנו בסלון, נשארים ולא רוצים ללכת. כולם נוטלים ידיים, כולם שרים שירי שבת ושומעים דברי תורה, כולם רוצים להישאר לשחנ"שים עד אור הבוקר. לפעמים אנחנו הולכים לישון באמצע. פעם גילינו מישהו ישן לנו על הספה בבוקר. הם פשוט רוצים את אור השבת. מה יש בחוץ? את הרחוב? וזה מדהים. לא מזמן מישהי מלאת קעקועים הודיעה: 'חברים, יש לי הודעה, אני השבת הולכת לשמור פעם ראשונה חצי שבת!'. וכולם מוחאים כפיים ומתחילים לשיר 'כי אשמרה שבת' ונותנים לה כוח ושמחים איתה ביחד. כל שבת יש איזה וידוי תשובה כזה. 'חצי שבת' זה אומר שהיא באה לתפילה, לקבלת שבת נפלאה, ונהנתה בסעודת שבת, ולא שמה לב שהזמן עובר, והיא החליטה ללכת לישון בלי סיגריה ובלי פלאפון. זה מדהים. זה עצום. זה שלב חשוב בדרך. אגב, היום היא נשואה ושומרת שבתות. שלימות. וגם לומדת ומפיצה תורה".

7. הצעירה הזו היא הסיפור. היא המגמה. עם ישראל חוזר לאלוקיו, בלי בג"צ ובלי בצלם. השאלה מה התפקיד של כל אחד מאיתנו. "כרגע, לדעתי, אנחנו מעכבים את העולם החילוני מלהתקרב", מסיים זעירא. "זאת האמת. אנחנו לא נותנים להם את ההזדמנות. הם מחכים שמישהו יפנה אליהם ויציע כבר חברותא, ויזמין כבר לסעודת שבת. יש להם שכן דתי אבל הוא לא מזמין אותם, והוא גם לא מעביר שיעור פרשת שבוע במקום העבודה שלו. תפסיקו לפחד. למה אתם שומרים לעצמכם את המתנה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא? תראו מה קורה בצה"ל עם הציציות, תראו מה קורה ברשתות החברתיות. כל יום איזה זמר מפסיק לעבוד בשבת. יש מפורסמות שאומרות 'אני מתחילה ללכת צנוע יום בשבוע'. אתם מבינים מה קורה פה? ורק אנחנו במגזר מגלים את התופעה הזאת אחרונים. לא מתחברים לעם ישראל האמיתי, שמחכה לנו. אז קדימה. בואו לא נישאר מאחור".

הטור פורסם בעיתון "בשבע".