"המילה האחרונה שיהודה אמר לנו היא: 'תתפללו'"

"לפני 25 שנה, כשבננו יהודה נולד, הענקנו לו את שמו על שם סבא שלי, שנרצח בשואה. שום דבר לא הכין אותנו לכך שיבוא יום בו דווקא כאן, בארץ ישראל, ימצא יהודה את מותו, ובעיתוי כל כך מצמרר, כי ה-11 חודש של יהודה חל בדיוק באזכרה של סבא שעל שמו הוא נקרא".

דב כהן, אביו של יהודה כהן, מפקד בסיירת גבעתי שנפל במלחמה, מספר את הדברים על בנו בהרבה כאב, אך לא פחות מכך – בגאווה גדולה. "גם סבא שלי וגם יהודה מצאו את מותם בשל עובדת היותם יהודים, אך בשונה מסבא שלא הייתה לו אפשרות להגן על עצמו, והוא נרצח יחד עם סבתא ועוד ארבעה מילדיהם, יהודה יכול היה להילחם, והוא אכן עשה זאת בצורה הכי אמיצה שיש, וגם הציל הרבה מאוד נפשות. ההבנה הזו נותנת הרבה כוח", הוא מסביר.

כהן מבקש להדגיש: "יהודה ראה את המלחמה שלו כחלק בלתי נפרד משרשרת הדורות. ימים ספורים אחרי שמחת תורה הוא התכתב עם אחד מהמחותנים שלנו – מנחם אנסבכר, שהיה מפקד התצפית בקרב בתל סאקי במלחמת יום כיפור. אנסבכר איחל לו הצלחה במילים חמות, ויהודה השיב: 'תודה רבה מנחם. רק אחרי שנרגעו הקרבות התחלתי לנסות לעכל, הרגשתי שעוז הרוח והגבורה שלכם מלפני חמישים שנה מחלחל לתוכנו. שנזכה להמשיך את שושלת הדורות בצורה הראויה'".

יחד עם הוריו

יהודה בילדותו

מסמן מטרות

לא קל לדב כהן, תושב שדמות מחולה, לספר על בנו יהודה. הרבה געגועים יש בשיחה הזו, וכשהוא מדבר נראה שיהודה עומד מול עיניו, חי ממש. "יהודה היה בתפקיד בכיר מאוד בסיירת גבעתי", הוא אומר, "אך בשונה  ממפקדים אחרים שמספרים עליהם שמאז שהיו ילדים הם הובילו והצליחו בלימודים, יהודה דווקא לא היה מונח בלימודים כלל. הוא למד בישיבה התיכונית בחיספין, והראש שלו עסק בהרבה דברים אחרים. הוא היה מאוד מוכשר, אך למרות זאת עשה אך ורק את המינימום הנדרש: שלוש יחידות בגרות במתמטיקה, לימוד במגמה אקולוגית כי זה הכי קל, וכדומה. היו תחומים אחרים שעניינו אותו יותר, כמו שחמט וכדורסל שבהם הוא הצטיין. אגב, בכיתות ט', י' ו-י"א הוא לקח את אליפות השחמט בישיבה, ואילו בכיתה י"ב הוא בכלל לא ניגש לתחרות. 'צריך לאפשר גם לאחרים לנצח', טען.

"יהודה קיבל בישיבה הרבה מאוד ערכים שאליהם הוא היה מחובר גם אחרי שסיים את הישיבה. בשנים שלאחר מכן הוא המשיך להתקשר מידי ערב ראש השנה לאחל שנה טובה לצוות המחנכים שלו מהישיבה. בשנה שעברה, בה פרצה המלחמה, הוא לא הספיק להתקשר כדי לאחל לפני ראש השנה, אז מיד אחרי החג הוא יצר קשר".

לאחר שסיים את ישיבת חיספין המשיך יהודה למכינה בעלי, שהקפיצה אותו מבחינה רוחנית ורעיונית, שם הוא גם עבר סוג מסוים של תפנית והחל להתייחס ללימודים ברצינות גדולה. "זה לא היה רק חיזוק לימודי, אלא בעיקר חיזוק של קשר עם הקב"ה והתורה, ועם האידיאלים של עם ישראל בארצו. הוא מאוד נבנה שם", מציין אביו.

כהן עוצר לרגע ומודה כי כהורים לשבעה ילדים, מצאו הוא ואשתו את עצמם כשהם לומדים דרך יהודה קורס בהנחיית הורים. "אל תלחץ על הילד שלך, כי זה לא יוביל אותו לשום מקום טוב. השינוי צריך לבוא ממנו", הוא אומר. ויש לו על כך גם סיפור מרגש במיוחד: "בשלב מסוים בתיכון הפסיק יהודה ללכת עם ציצית. זה כמובן הפריע לנו מאוד, אך מכיוון שמדובר בילד גדול, הרגשנו שלא יהיה נכון ללחוץ עליו. לימים, כשסיים כבר את המכינה ובא לבקר בעלי, ראש המכינה הרב אלי סדן, נתן לו צ'פחה על הגב, ואז גילה: 'אתה בלי ציצית?' הוא  שוחח אתו עשר דקות בלבד בהן שכנע אותו לחזור ללבוש ציצית, ומאז הציצית לא ירדה ממנו. אני יודע את זה כי בהיותו בצבא כיבסתי לו את הציצית מידי שבוע, ולפי כמות הבוץ ידעתי כמה קשה היה השבוע שעבר עליהם. החיבור שלו לציצית בא לביטוי גם אחר כך, כאשר לפני הכניסה לעזה ביקש יהודה מרב הגדוד שיביא 400 ציציות לכל החיילים. אחרי שקיבל אותן וראה שיש ביקוש כה גדול, הוא פעל כדי להשיג 4000 ציציות – שיהיו לכל הלוחמים בגבעתי, ובאמת, בזכות יהודה לא נשאר חייל אחד בלי ציצית".

יהודה במסע עם חייליו

מפקד שהוא מחנך

לתפקידו הבכיר בגבעתי לא הגיע יהודה בקלות. אביו מספר שאמנם בעת שהתגייס לצבא הוא התקדם בצורה מהירה, אך היו לא מעט מכשולים בדרך. כך למשל היה כאשר בשל בעיית שמיעה ירד לו הפרופיל הצבאי, ולא אפשרו לו להתקדם לקורס מ"כים.

"יהודה ניסה ללחוץ מכל כיוון אפשרי, אך הרגיש שהוא לא מקבל מענה מספק, וכשניסה ללחוץ על המ"פ שלו, הוא הגיב: 'אין לי איך לעזור לך, תפנה למי שאתה רוצה'. יהודה לא התבלבל, והצליח להגיע עד למח"ט כדי לבקש ממנו שיעזור, ואכן נכנס לקורס והצליח.

"סיפור דומה היה גם בכניסה לקורס קצינים. שוב ביקשו לעצור את התקדמותו בגלל הבעיה באוזניים, רק שהפעם התנו את הכניסה לקורס באישור של וועדה רפואית. הבעיה הייתה שוועדה כזו מתכנסת רק אחת לכמה חודשים, ואילו יהודה רצה כבר להיכנס לקורס. יהודה לא חשב לוותר אלא פשוט התייצב יחד עם חברו בוועדה, וכששאלו אותו אם הוא הוזמן, הוא השיב: 'לא, אבל אני לא יוצא מכאן עד שלא אעבור היום את הוועדה'. המזכירה בתחילה כעסה, אך אחרי שהם ישבו שם שעות ארוכות, והיא ראתה כמה שהם רציניים, לקראת סוף היום היא הכניסה אותם, וכך נסללה דרכו אל קורס הקצינים".

יהודה התקדם במהירות, והפך למ"פ בשקד ובסיירת גבעתי. "הייתה לו דוגמה אישית מדהימה לחיילים, כך שלא פחות ממפקד הוא היה גם מחנך", מבהיר אביו. "בימי השבעה שמענו כל כך הרבה סיפורים מחיילים שבאו וסיפרו כמה שהוא רומם אותם ועזר להם מבחינה אנושית. אחד מהם אמר: 'אני הייתי הילד הכי גרוע שיכול להיות עד שבא יהודה והודיע לי: 'אתה תהיה הקשר שלי'. זה הקפיץ אותי ברגע אחד, ובזכות זה חזרתי לצעוד כמו כולם'.

"חייל אחר, טירון מפלוגה אחרת, הגר אף הוא בבקעת הירדן, סיפר לנו שיהודה הציע לו שוב ושוב לנסוע אתו הביתה. הוא היה המום: ממתי מפקד פונה לטירון בכזו הצעה? אבל ליהודה זה לא היה מוזר בכלל: 'למה לא לחסוך לחייל נסיעה באוטובוס?'

"הייתה לו גם דאגה מיוחדת לחיילים בודדים שמשפחותיהם לא היו בארץ. הוא היה משיג להם מכשירי חשמל ואפילו מקרר, וכפי שסיפר לנו אחד מהם – באחד הימים יהודה שאל אותו: 'יש לך רישיון נהיגה?' והחייל השיב שיש לו רישיון אמריקאי בלבד. עוד באותו שבוע יהודה הפתיע אותו: 'קבעתי לך טסט בבאר שבע, סע לעשות רישיון ישראלי'.

"לאורך כל הדרך היה לו גם קשר מיוחד עם משפחות שכולות, ואפילו עם כאלו שבנן נהרג בלי שום קשר לצבא. אמא לחייל כזה שנהרג באופן טראגי, הגיעה אלינו וסיפרה שיהודה היה היחיד שרומם אותה, עזר לה והתקשר אליה גם זמן רב אחרי פטירתו של הבן.

"אפילו על כאלו שאינם יהודים הוא חשב: יהודה היה פעם בפעילות צבאית בג'נין, וכשהם סיימו את המוטל עליהם ורצו לצאת הם ראו ילד ערבי פצוע, בלי קשר לפעילות שלהם, כנראה בשל אלימות במשפחה. יהודה קרא לחובש של הגדוד וביקש: 'תטפל בו'. הוא לא הסכים לעזוב את המקום עד שלא וידא שהילד מטופל היטב והועבר לידי הסהר האדום".

מפקד ברפת

"אולי זה מפתיע, אך חלק גדול מהאפיון של יהודה מתבטא דווקא במה שבחר לעשות בתקופת החל"ת שלו, לפני שהפך מ"פ בסיירת", מציין אביו. "באותם ימים הוא קיבל חופשה של חודשיים וחצי, אך הוא לא בחר לנצל אותם לטיולים או לימודים גבוהים. הוא העדיף דווקא להיות בבית, ואנחנו היינו מאושרים בכך, כי הרגשתי שקיבלנו אותו במתנה. במשך ארבעה ימים בשבוע הוא עבד ברפת של היישוב שלנו, כשהוא מסביר למנהל הרפת: 'אני עושה את זה בשביל הנשמה'. מידי יום שישי הוא נסע בקביעות לתחרויות שחמט, בכל רחבי הארץ, כאשר היה מגיע לדירוג גבוה ממש, ואילו ביום חמישי הוא נסע למכינה בעלי, שם היה לו 'יום לימוד'.

"אגב, בנושא הלימוד מן הראוי לציין שכאשר יהודה התגייס לראשונה הוא פנה לרב ניר צוברי, שכן וחבר מהיישוב, וביקש ממנו לקבוע אתו חברותא קבועה, בכל שבת שהוא חוזר מהצבא. מתוך רצון ליצור לעצמו גם עוגן רוחני-לימודי במהלך השירות הצבאי, שהוא מטבעו אינטנסיבי ושואב. החברותא הזו אכן החזיקה מעמד במשך שש וחצי שנים ארוכות, שבמהלכן יהודה עבר במהירות מתפקיד לתפקיד. הרב ניר סיפר לנו לא מעט על החדות הגדולה של יהודה, על ההבנה העמוקה והמהירה ועל הרצון התמידי שלו שהלימוד יפגוש אותו גם בחיים עצמם.

כדי להמשיך את האור ואת הדרך של יהודה שכל כך חסרים לנו – וכדי שכמה שיותר חיילים יוכלו לזכות בעוגן חשוב כזה בזמן שירותם - השקנו את תכנית 'עוז ליהודה': פרויקט קהילתי  שמחבר בין חיילים וחיילות לבין חברי קהילות שילמדו יחד בחברותות לאורך השירות הצבאי, בהשראת ההתמדה של יהודה. ברוך השם אנו רואים ביקוש עצום והצלחה גדולה מאוד".

יהודה כהן הי"ד

המסר האחרון:"תתפללו"

את מאורעות שמחת תורה זוכר כהן בפרוטרוט: "בשמחת תורה יהודה היה אתנו בבית, והסיירת שלו הייתה באימון בצפון, אך מיד על הבוקר קיבל יהודה הודעה מהמג"ד והודיע לחיילים כי יש להגיע מיד לדרום. הוא עצמו העיר את אשתי כשהוא אומר לה: 'מלחמת יום הכיפורים חוזרת, חמישים שנה אחרי', ואילו אני כבר הייתי בבית הכנסת, אך קראו לי כדי לראות אותו. הספקנו לשוחח רק דקה וחצי בהן הוא הבהיר לי כמה המצב קשה ואף סיפר על כך שהמחבלים נכנסו ליישובים. למעשה זו הייתה השיחה הפרונטאלית האחרונה שלנו. אחר כך דיברנו רק מעט בטלפון. המילה האחרונה שהוא אמר לי היא: 'תתפללו'. למישהו אחר הוא שלח הודעה: 'תלמדו תורה'. 

"אנו רואה בדברים האלו מעין צוואה שהוא השאיר לנו, כי אני משער שרוב האנשים שסביבנו לא עומדים להסתער בלבנון ועזה, אבל להתפלל כולם יכולים, וזו חובה קדושה לכל יהודי – להתפלל כמה שיותר וללמוד תורה בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות.

דב חוזר אל מאורעות אותו יום: "בתחילה הגיעו יהודה וחייליו למשמר הנגב ומשם יצאו לשדרות, אך התברר שיש שם כוחות, והם המשיכו לנחל עוז. בנחל עוז היו באותו זמן 400 תושבים עם כוחות לא גדולים של יס"מ ומגלן שהגיעו למקום. סיירת גבעתי הייתה היחידה שבאה עם כוח גדול של יותר מ-100 לוחמים כבר בשלב הראשון, וזה סייע באופן ישיר להצלתם של תושבי נחל עוז. הם דפקו בדלתות וחילצו משפחות תחת אש בוערת. אני חייב לציין שבאופן אישי כלל לא ידעתי על סיפורי הגבורה האלו, וכאשר התכתבתי עם יהודה באותו ערב שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא השיב: 'שמירות בנחל עוז'. רק בהמשך, כשדרשו ממנו בצה"ל להתראיין לכתבה כלשהי, יחד עם שני המ"פ הנוספים בסיירת, ושם התוועדנו להיקף הפעולה שלהם שם.

"כשהתחילה הכניסה הקרקעית הוא שלח לנו הודעה ביום שישי, סמוך מאוד לכניסת שבת, בזמן שאנשים רגילים כבר לא רואים את הנייד, ובה הוא כתב: 'משפחה יקרה, חיכיתי בכוונה עם שליחת ההודעה הזו לשלב בו תראו אותה בוודאי רק במוצאי שבת. מחמם את הלב לראות את העזרה והתמיכה שאנו מקבלים מכולכם. אני בטוח שאתם מתפללים להצלחתנו, אנו יוצאים לנצח את הרעים ולהחזיר את הכבוד הלאומי שלנו, וגם לחזור הביתה בשלום. שיהיו לכולם שבת שלום ובשורות טובות'. גם כאן אנו רואים חלק מהצוואה שלו שאמורה להשפיע על כולנו – לחתור לניצחון ולא להפסיק באמצע, לנצח אחת ולתמיד את האויב ואת הרוע".

הצוואה של יהודה

בתאריך י"ט חשוון תשפ"ד, כשבוע אחרי הכניסה הקרקעית לעזה, היו יהודה וחייליו בדרכם למצוא עוד ועוד מקומות של החמאסניקים ולפגוע בהם. באותו יום הם הגיעו למקום בו היו כמה בתים, והסיירת התמקמה באחד הבתים שטוהר ממחבלים, כשהם מורידים את האפודים וחושבים שאפשר לנוח.

על המשך הדברים מעיד דב שהוא שמע מחבריו של יהודה שהיו במקום: "המג"ד ביקש לבדוק מה קורה בבית הסמוך, וכן לברר אם יש חיילים של צה"ל שמסתובבים בחוץ. יהודה יצא למשימה יחד עם עוד שלושה חיילים – גלעד נחמיה ניצן הי"ד, יונדב לוינשטיין הי"ד והקשר של הסיירת יבדלח"ט, ואז נפתחה עליהם אש מאותו הבית והתברר שאכן היו שם מחבלים. הם הסתערו על הבית והצליחו בקרב, אך יהודה ושני החיילים שהזכרתי נהרגו, ואילו הקשר נפצע קשה אך ברוך ה' השתקם. ברגעים האחרונים לחייו הספיק יהודה לדווח מאיפה נורתה האש, ובזכות זה הצליחו כוחותינו להרוג את המחבלים ולהרוס את הבית.

"לאחר אותו אירוע הודיע הסמ"פ שאין ספק שיהודה וחייליו הצילו את כל הפלוגה ממוות בטוח, לא פחות.  כי המחבלים שהתבצרו שם תכננו לירות על הבית בו הייתה הסיירת".

*

אחד עשר חודשים חלפו מאז שנהרג יהודה, ולא מעט מיזמים קמו לזיכרו. כך למשל מיזם 'עוז ליהודה' שכאמור מקשר בין חיילים לחברותות, ופעיל כיום במגוון יישובים שונים, חבריו לצוות יזמו הקמת מצפה בנקודה אסטרטגית בין שדמות מחולה למחולה, וכך גם מיזם 'ניצוצות' שהקימו אחייניותיו, בו הן מעלות אחת לשבוע סיפור מיוחד עליו שסופר אחרי לכתו. "על חלק מהסיפורים ידענו, אך על רובם לא", מציין כהן, ונאנח בכאב, כמו רואה שוב את דמותו של בנו לנגד עיניו.

יש נחמה בכך שאתה יודע שיהודה מצא את מותו בעודו נלחם ומציל חיים?

כהן שותק לרגע. "זה מורכב", משיב לבסוף, "כי מצד אחד, ככל שחולף הזמן אנו מבינים איזה אוצר היה לנו, והכאב הולך וגדל, אך אנחנו גם מבינים שהוא נהרג באופן ישיר על קידוש השם, וזה נותן הרבה מאוד כוח. מסופר על הרב גץ, רב הכותל לשעבר שבנו נהרג במלחמת ששת הימים, וכשנודע לו על כך הוא הגיב: 'אללי לי ואשרי לי – אללי על כך שהוא נהרג במלחמה, ואשרי על שזה היה על שחרור ירושלים'. גם אנחנו מרגישים ממש כך, כשאנו יודעים שמותו של יהודה לא היה לשווא, והוא הציל בכך כל כך הרבה נפשות.

"אז כן, יש כאן כאב וגם גאווה גדולה, והרבה הבנה שבמלחמה כזו תפקידנו להמשיך להילחם עד הסוף, ולשתק את האויב שלנו. זהו המסר שמותירים לנו יהודה ועוד מאות החיילים שמצאו בשנה האחרונה את מותם במלחמה על קידוש השם".