ספרים
"אתה נראה כמו איש זקן עם החליפה והמגבעת", אמר הסבא הלא דתי לנכדו החרדי
אצל בעלי תשובה, הקשר עם המשפחה הלא דתית יכול להיות מורכב, ועלול ליצור תקריות. אפרת ברזל, אשת תקשורת ובעלת תשובה, מספרת על הדרך, על ההתמודדות, על הפתרון ועל הריפוי הפנימי שלנו
- הדס טרגנו
- פורסם י"א תשרי התשפ"ה
(צילום: shutterstock)
שום דבר לא הכין את אפרת ברזל לעימות שהתרחש באותו היום: שישי בצהריים. בביתה של אפרת התכוננו לשבת, היא בישלה במטבח, ואז נשמעו דפיקות בדלת. "אבא שלי, שהוא לא אדם דתי, פתח את הדלת. בפתח עמד בני בן ה-13, עם כל הכבודה שהביא איתו מהישיבה לשבת. ואז שמעתי את אבא שלי אומר לו: 'אתה נראה ממש כמו איש זקן עם החליפה והכובע שלך. אתה צעיר. תלבש חולצה של אדידס, נעלי ספורט…'. ואם זה לא הספיק, הוא המשיך ואמר 'מה אתה לומד בישיבה? גמרא? למה אתה צריך את זה? תלמד ספרות, היסטוריה…'".
הלב של אפרת חדל לרגע מלפעום. היא עמדה במטבח, האזינה לחילופי הדברים, והרגישה שהמצב יצא משליטה. "מספר ימים לאחר מכן, כשנרגעתי, שוחחתי עם אבא שלי", מספרת אפרת. "הזכרתי לו שבעבר סיכמנו שלא מדברים עם הילדים על נושאים כאלה, וגם שאלתי אותו: 'איך אפשר להכניס נער צעיר למצב שבו הוא מבולבל? הרי אנחנו מחנכים אותו בדרך מסוימת, ואתה מבלבל אותו עם דרך אחרת'. אבא שלי האזין בקשב לדברים, ולבסוף אמר לי דבר אחד: 'את צודקת'".
"בעלי היה האדם הכי לא דתי"
אפרת נולדה למשפחה שאינה דתית. אביה, גבי ינון, היה שדרן רדיו "קול ישראל", ואמה, ורד ינון, הייתה עיתונאית ברשת ב'. "מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, תמיד היו לי שאלות. שאלתי את ההורים שלי למה העולם קיים, ומה היה קורה אם לא היה עולם", אפרת נשאבת עשרות שנים אחורה. "כשהייתי בת שש, אבי קיבל שליחות של הסוכנות היהודית באנגליה. עברנו לגור באנגליה למשך מספר שנים, ושם פגשתי לראשונה בחיי את היהדות". באנגליה פגשה אפרת את אחת הדודות שלה, שהיא חסידת בעלז. ההורים של אפרת רשמו אותה לבית ספר יהודי, ואז היא התחילה להבין שיש גם חיים אחרים. "פתאום הבנתי שיש דבר שנקרא תפילה, ונחשפתי לשבת, למשפחתיות שיש בה ולמנהגים היהודיים".
אחרי מספר שנים אפרת חזרה לארץ עם משפחתה. היא חזרה לחיים מנותקים מהיהדות, אבל השאלות שבתוכה כבר היו גדולות יותר. "נראיתי והתנהגתי כנערה לא דתיה ממוצעת. למדתי בתיכון, לאחר מכן התגייסתי והגעתי לקורס קצינות, אבל כל הזמן ביקשתי לדעת עוד על הקשר בין העם לאלוקים, בין המצוות לבין סגנון החיים". לאחר מכן אפרת התחתנה. בעלה והיא עבדו שניהם בעיתון "ידיעות אחרונות". "התחתנתי עם האדם הכי מנותק מהיהדות, אבל אני סיפרתי לו על אהבת ה' שבוערת בי, ועל הרצון שלי להכיר יותר את התורה".
"גילו אצלי מחלה שמנעה ממני להביא ילדים"
אפרת החליטה שהגיע הזמן לממש את הרצון שתמיד פעם בה. במקביל ללימודיה באקדמיה, היא נרשמה לאחת המדרשיות האיכותיות ביותר שקיימות: מדרשת סלה בבני ברק. היא התקרבה ליהדות, חבקה את בנה הראשון, ואז הדברים התחילו להסתבך. גילו אצל אפרת מחלה המטולוגית, והבשורה הקשה: היא לא תוכל להביא ילדים נוספים. "כל השנים חלמתי על בית ועל ילדים, התקשיתי לקבל את הבשורה הזאת, שהכאיבה לי כמו חץ בלב. במקביל כבר התקדמתי בשלבי ההתחזקות, ובעלי התנגד לשמוע בכלל על בית של תורה". בצר לה, אפרת פנתה לאישה שמעולם לא הכירה את שמה: הרבנית קניבסקי, עליה השלום.
אפרת הגיעה אל הרבנית בלבוש לא דתי, עם בעיה רפואית קשה וקלסר ובו כל המסמכים הרפואיים. הרבנית קנייבסקי הביטה בה בעיניה הטובות, וברכה אותה, ברכה שאפרת לא תשכח לעולם. מאז, אפרת ביקרה רבות בבית הקדוש, וזכתה ללמוד את הדברים שילוו אותה במשך שנים. היא זכתה לבית מלא בילדים, ולבעל שאחרי שבע שנים ארוכות חזר בתשובה גם הוא.
"בזכות אבי הלא דתי חזרתי בתשובה"
אפרת הקימה משפחה חרדית בעיר בני ברק, אבל הוריה ומשפחתה מסביב עדיין לא דתיים. בהרצאות שלה היא מדברת הרבה על הקשר בינה לבין ההורים. "בתחילת הדרך, אם החוזר בתשובה לא מודרך נכון, באמת יכולה להיווצר תקופה ראשונית של ריחוק ושל פחד מהמשפחה הקרובה". אפרת אומרת שאם קיים כבוד הדדי, אז אפשר לחיות ביחד, ולא לוותר על האנשים הקרובים אלינו, כמו אבא ואמא. הדבר הראשון וההכרחי הוא שיתוף פעולה בין שני הצדדים. "רק כאשר קיים כבוד הדדי, ורק כשהאחד מוכן לקבל מהשני, נוכל לחיות ביחד".
כשאפרת חזרה בתשובה, היא הבינה שאם היא רוצה לשמור על קשר עם הוריה מבלי לפגוע בחינוך הילדים, היא צריכה לעשות מעשה. היא ישבה לשיחה עם אביה, שרחוק מהיהדות, ואמרה לו:"אבא אתה הכי מדהים שיש. אתה חינכת אותי לחשוב, ואתה הוא זה שדרבן אותי לבדוק את הדברים שמסקרנים אותי. בזכות החינוך שלך החלטתי שאני רוצה לחיות חיי תורה ומצוות. עכשיו זה התור שלי להיות אמא, וכדי שנצליח לשמור על קשר בריא, יש דברים שעליהם לא תוכל לדבר עם הילדים שלי". אפרת מסבירה שכל שיחה על נושאים שעלולים לבלבל אותם, היא מחוץ לתחום.
המציאות שאפרת מתארת נשמעת יפה וקלה לביצוע, אבל מה קורה כשאין שיתוף פעולה? כשההורים, או הדודים למשל, אינם מקבלים את הדרך שלנו? "כדי שהקשר אכן יישמר צריך להציב את הכללים באופן ברור". שיתוף הפעולה וההסברה אינם רק בין אפרת להוריה, אלא גם בינה לבין ילדיה. "כשאנחנו יושבים עם הילדים ומסבירים להם למשל, למה אי אפשר לגעת בסמארטפון של סבא וסבתא, אנחנו מקבלים הבנה ורצון לשיתוף פעולה גדול יותר".
"לבעלי תשובה יש יתרון ענק להצליח בחינוך"
לאחרונה הוציאה אפרת לאור ספר ילדים בשם "סבא עושה חדשות". "את הספר הזה כתבתי כבר לפני עשר שנים, כאשר נחשפתי למצב שבו הילד שלי התמודד עם השוני שלו, כילד להורים חוזרים בתשובה". הספר יצא לאור לפני זמן קצר, ומתאר מצב שבו ילד להורים חוזרים בתשובה, מתמודד עם השוני של הסבא הלא דתי מול הסבים של כל החברים בגן. הספר פותח חלון לשיח בריא עם הילדים על שונות ועל רגשות. "כשאנחנו מרחיקים את הילד מהמשפחה, מסבא וסבתא שלו, הילד יכול לגדול ולגלות שאנשים לא דתיים, שמהם הפחדנו אותו, הם אנשים טובים. שיש לו סבא וסבתא נהדרים וחמים. במצב כזה, הקלקול שיכול להיות כתוצאה מחוסר האמון בדרך שהתווינו לו, גדול יותר. אני רואה חשיבות גדולה בניסיון ליצור קשר קרוב, בלי שיזיק לחינוך הילדים".
אפרת מדברת הרבה על הצורך בשיח ובשיתוף הרגשות במשפחה בכלל, וגם עם הילדים. "הרצון של כל ילד הוא להיות קרוב רגשית לאבא ולאמא. כשהילד חושב שהוריו שונים ממנו, שהם צדיקים ואינם מתמודדים כמוהו, הוא עלול להיות מתוסכל, כי הוא עצמו לא במקום הזה. הוא לא מצליח ליהנות מתפילה ארוכה כמו אביו, למשל. כשההורים חולקים עם הילד את חווית התפילה שלהם, או את הקושי שלהם בדבר מסוים, הם פותחים את הלב של הילד. הם נותנים לו להבין שגם הם עברו דרך, שגם להם יש לפעמים תפילה טובה יותר או תפילה טובה פחות. כאשר אנחנו משתפים את הילד שלנו, אנחנו מעניקים לילד תחושת ביטחון לשתף אותנו בחוויות ובקשיים שלו. לבעלי תשובה יש יתרון גדול ביצירת השיתוף וביצירת השיח על הקשיים, כי הם יכולים להזהות עם הקושי של הילד. הם יכולים להתחבר למקום שלו, ולעזור לו".
דו-שיח שהפך לספר
אחד הספרים האהובים של אפרת הוא הספר "עכשיו אני מתפללת". בספר מתארת אפרת שיח בינה לבין חברה רחוקה מיהדות, שמקשה על הדרך החרדית שבה היא בחרה.
"מה זה היה מה שאמרת עכשיו לבת שלך בטלפון?".
"אמרתי לה שאני מתפללת עליה, יש לה מבחן חשוב".
"את כל הזמן מספרת לילדים שלך על התפילות שלך?".
"כשאני רוצה".
"איך מספרים תפילה?".
"מספרים את החוויה הרוחנית. מספרים על הדמעות. מספרים אם התחברתי או לא"…
זה קטע קצר מתוך הספר, שקצת מזכיר במבנהו את ספר הכוזרי, רק בגרסה העכשווית. הספר עונה על השאלות שיש לחברה הלא דתית, אבל מצד שני מציף לקוראת הדתית את השאלות ששאלה את עצמה, ומעניק לה תשובות. "אני מקבלת הרבה מאוד מיילים ביום, ורוב הנשים כותבות לי 'וואו, את כתבת את כל השאלות שאני, כילדה חרדית, שואלת'".
את עושה כל כך הרבה דברים. מהו הדבר שהכי מספק אותך?
"הדבר שאני הכי אוהבת והכי בנשמתי הוא להיות אמא. זה לא מובן מאליו. הדבר הכי גדול עבורי הוא לבשל, לטפל ולחוות שוב את הילדות דרך הילדים שלי. גם בהורות וגם כסבתא לנכדים", אפרת מפתיעה בתשובה הכנה והמחבקת. "אם לא אטפל בילדים שלי, לא יהיה לי על מה לכתוב. אם לא אשמע שהעליבו את הילד שלי, לא אדע לייעץ לאמהות. איך אנחה את התכנית הרגישה 'פתוח' בהידברות, אם לא אחווה אובדן של הריון?".
ואכן, בספריה אפרת נוגעת בגעגועי הנפש שלנו, בפגיעות, בחולשות, בדאגות שלנו. בכל מה שלא תמיד נעים לנו. היא מדריכה איך ליצור מערכות יחסים נכונות, בריאות משפחתית וקרבה הורית. הספרים שלה, בעומקם, יעבירו אתכם מסע לתוך עצמכם. קחו לכם זמן של רוגע שבו תתמקדו בנפש שלכם, ברגשות שלכם, ותשקעו בקריאה שתיתן לכם הרבה יותר מרגעי שלווה, היא תעמיק בכם את הקשר לעצמכם.