אנחנו מתרגלים לשפע של ניסים ברמה יומיומית. ומה עכשיו?

"ואם תהיה אזעקה", הנחיתי את שתי בנותי הצעירות, שהתארגנו לשהות בגינה הסמוכה לבית כנסת בעת נעילה, "תלכו בזהירות ולאט למקלט פה ממול, וגם אני אגיע לשם".

הקטנות דילגו להנאתן לגינה בשמלות השבת והקשתות החדשות, ואני הבטתי אחריהן מעט עד שהתרחקו. "המצב הזה לא נורמלי", אמרתי להשם, "אנחנו עוברים כל הזמן עניינים ואף אחד לא מגיע, לוקח מגה פון ענק וצועק: 'דיייי!', רדו מהרכבת המשוגעת הזו, היא טסה לא טוב".

אזעקה. עוצרים לעשר דקות, עושים את ההשתדלות שצריך וממשיכים הלאה בחיים, הכי רגיל ששייך. אבל איפה כל זה משפיע עלינו מבפנים?

היום כמעט ופנה, השמיים נצבעו בכתום, ומשב אוויר נעים הכה בפני, רגעים נעלים של נעילה, אבל בפנים לא היה לי פתור הסיפור הזה.

נפגעי טראומה מתמשכת יודעים לספר שככה זה נראה, את הולכת ברחוב, וכאילו נפתח בור עמוק באמצע הכביש, את נופלת לתוכו, קורה שם מה שקורה, פוגעים בך, מנצלים, מתעללים, וזה נורא ואיום ואז בבת אחת את נפלטת בקדחתנות מהירה בחזרה לרחוב, הבור נסתם ברגע כבמטה קסם, ואת מתבוננת אחריך ושואלת: "באמת היה פה בור? באמת עברתי מה שעברתי? אולי דמיינתי?!".

ככה מרגישים ילדים שעוברים טראומה מורכבת מתמשכת.

אם כך,  נראה שאנחנו הולכים לקראת חוויה פוסט- טראומה ישראלית- לאומית.

*

"ימים יוצרו ולא אחד בהם", הפסוק הזה בא לתאר את השנה כולה ששייכת כביכול לנו, אל מול יום כיפור שהוא יום ששייך להשם. אין בו שום מקום לצרכינו הפיזיים.

מדהים לראות איך ביום הזה לא שולט יצר הרע. חילונים שרחוקים לצערנו מהתורה, מוצאים את עצמם לובשים לבן והולכים לבית הכנסת ביום הקדוש, צמים ולא נוסעים ברכב.

אפילו אל בית הכנסת הנידח שלנו הגיעה אישה בכיסוי חלקי שהושם לכבוד המאורע, ובשמלת "חנהלה ושמלת השבת" שנראה שהושאלה ליום המיוחד.

קראתי מהרב פינקוס שכתב שזה לא שלהם, זאת אומרת הם לא עושים בשביל זה כלום, הקב"ה בכבודו ובעצמו מוליך אותם לביהכנ"ס. כמו שהוא נותן לנו את הכוח לעבור את היום הזה באופן הכי קדוש ששייך.

*

אזעקות. טילים. יום כיפור.

ראינו כדור אש טס בשמים במהירות שיא בליל יום הכיפורים הקדוש, עלתה מחשבה שהוא טס כרגע כדי לפגוע במשהו או במישהו, ולמרות זאת גם היה ברור לנו כמעט ב-100%, כמו לכולכם, שמן הסתם הטיל הזה ייורט ולא ייגרם שום נזק בע"ה.

התרגלנו לניסים ברמה היומיומית ובשפע לא הגיוני! אסור לנו להפסיק להתפעל. מחובתו של כל יהודי להודות על הניסים האלו בכל יום.

ועם זאת – אנו עוברים פה משהו, וחשוב לזכור את זה, כי אנשים רבים ממשיכים בחיים ושוכחים לתת את הדעת על העניין הנפשי הזה שעובר עלינו ועל ילדינו. ההיתכנות לאזעקה קיימת בכל רגע, וגם הניסים הבלתי הגיוניים האלו! וכל זה יוצר איזו חוויה בנפש.

מומלץ לעצור מידי יום לשיחה פשוטה עם השם, פשוט להתבונן בנפש ובמה שעובר עליה בימים אלו.

אז הנה אנחנו כאן בשנה המיוחדת הזו. פוסט טראומטיים שעברו 40 ימים של חיבור, של אזעקות, של קרבה, של אסונות, של מתנות, של מתקפות טילים, ובעיקר של אהבה ורחמים וחמלה בלי סוף.

ומה עכשיו?

סוכה.

דווקא אחרי שהגענו לתובנות חדשות על עצמנו, החלטנו במה אנחנו מתקדמים בע"ה בשנה הקרובה, סלחנו לאחרים וגם לעצמנו, זה הזמן הכי מתאים לצאת מאזורי נוחות.

הבית. המקום הבטוח. הסלון שלנו, כל אלו אינם רלוונטיים בסוכות, יוצאים החוצה, אל הרחוב, אל הסוכה, ושם מתחברים מחדש.

וזה עמוק.

התרגלת לדבר לשוה"ר על החברה בעבודה? צאי לך מאזור הנוחות וחפשי לך מילוי רוחני עמוק יותר, שלא במקרה נמצא ממש לא במקום שאת רגילה אליו.

התרגלת ללבוש משהו מסוים והבנת שאת רוצה יותר? צאי לך מאזור הנוחות וחפשי לך יופי חדש, שמור וצנוע יותר.

כמה קשה ולא פשוט לצאת מאזורי נוחות. כמה אנחנו מוכנים להקריב על מזבח הנוחות והמקומות המוכרים בחיינו, גם במחיר של חסימה, של העדר יצירה, של חלומות מודחקים...

עכשיו, אחרי שזיהינו את המקומות הדורשים התבוננות מחודשת, שסלחנו לעצמנו ולחלקים השונים בתוכנו- זה הזמן לצאת מהבית המוכר, להעז לשנות מסלול, לפתוח ערוץ חדש בחיינו, כזה שיספר לנו סיפור חדש על עצמנו, שיחדש לנו למה אנחנו מסוגלים.

"ככה החיים", נאנחת אצלי אישה בקליניקה, "נועדתי לעבוד בתכנות בכל יום עד 17:30 ולא לסבול את העבודה". והיא לא היחידה, אני שומעת את המשפטים האלו גם בווריאציות אחרות. 

ככה אנחנו נצמדים באובססיה למקומות המוכרים, חוששים לשנות מסלול, להתבונן. לקבל את השפע שהשם מוריד לנו מידי יום מחדש, ולהשאר תקועים במקום ההוא, רק כי הסבל שלו מוכר לנו.

ואני חייבת לשתף, שהאישה הנ"ל העזה לפרוץ ועברה לעבוד במקום נינוח עם מספר שעות הגיוני ותנאים נוחים לאמהות, היא נדהמה לגלות שלא הרוויחה שקל אחד פחות!!!
אז אולי זו הבחירה שלנו בכלל איך אנחנו רוצים לחיות?

אולי כשנגיע לשמים יגידו לנו: "יכולת לבחור אחרת. לא היית חייבת. זה היה תקוע רק אצלך, בחסימה האישית שלך".

קחי לעצמך זמן התבוננות עכשיו, תוך כדי אפיית העוגות וקישוט הסוכה- איפה המקומות התקועים בחיים שלך, אולי יש כאלו שדורשים חידוש, שרוצים להיראות אחרת? אולי בשנה הזו תרצי להגשים חלום שקשה לך להאמין שהוא אפשרי?

מהתבוננות בבריאה אנו מגלים אינספור צבעים, מינים, צורות, גדלים... הכל בשפע רב מאד, הכל ענק ומאפשר.

נראה שזו גישתו של בורא עולם.

אז למה שניתקע עוד שנה במקומות המצומצמים שהורגלנו אליהם?

*

לדעת רבי אליעזר, מצוות הסוכה היא זכר לנס הגדול שפרש ה' עלינו את ענני כבודו להגן עלינו ולהנחותינו במדבר, שנאמר (במדבר י', ל"ד): "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה". הימים המיוחדים האלו עם מאות הטילים המיורטים בדרך ניסית הם הזמן להרגיש ביטחון בצל כנפיו של הקב"ה.

אולי השנה נעמיק את תחושת הביטחון בהשם, נאמין שאם בוערת בנו תשוקה להתקדם בתחום מסוים – זה רצון השם,  נרגיש מוגנים בסוכה,

נעז לגלות מקום חדש שמדויק יותר למידתנו, נעז לפרוץ חסמים, לצאת מאזורי נוחות ולהתחיל משהו חדש?

אל תפחדי לנסות!

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים