"הייתי מחוברת לאינפוזיה, כשבעלי הודיע לי: 'קיבלתי צו 8'"

בערב שמחת תורה תשפ"ד, כשהמוני בית ישראל התכוננו לחג בהתרגשות גדולה, ישבה טל שמידט בביתה בשבי שומרון, כשהיא נאנחת וכאובה. לא היה לה מושג כמובן על המלחמה שעומדת לפרוץ, כמו שאף אחד אחר לא יכול היה לשער זאת. אבל לכאב הייתה סיבה אחרת.

היא הייתה אז בתחילת הריון חמישי ומאתגר ביותר, כשהיא מצויה בשמירת הריון עם היפראמזיס חמור. "היפראמזיס למי שאינו יודע, הוא מצב של הקאות יתר בהריון", היא מסבירה, "אצל חלק מהנשים זה חולף עד לשבוע ה-20, אך יש גם כאלו שאצלן התופעה חמורה יותר, היא נמשכת כל ההיריון וגורמת גם לאיבוד משקל, התייבשויות, ואפילו להתעלפויות. אני קיבלתי את הדרגה הקיצונית ביותר. עברו עליי תשעה חודשי גיהינום, ואני לא מגזימה".

לדבריה, היא סבלה מהיפראמזיס גם בארבעת ההריונות הקודמים, והכינה את עצמה לכך שגם הפעם מצפה לה התמודדות דומה. מה שהיא לא לקחה בחשבון הוא העובדה שבנוסף להריון, תפרוץ גם מלחמה, ושבעלה יגויס לאחד התפקידים המשמעותיים והרגישים ביותר: מפקד שינוע חללים במחנה שורה, האחראי על זיהוי חללים והבאתם לשטחי ישראל.

צילום: איילת השחר פורטל

"הוא שאל: 'אני יכול ללכת?'"

טל ובעלה נשואים כבר חמש עשרה שנה. היא מטפלת ומאמנת רגשית, ובעלה מנהל ישיבה. מעולם הם לא שיערו שיעמדו לפני רגע כה רגיש ומכריע בחייהם. "בבוקר שמחת תורה שכבתי במיטה אחרי לילה מאוד לא פשוט שעבר עליי וזיהום ביד המחוברת לאינפוזיה", היא מספרת. "הייתי מטושטשת כששמעתי מבחוץ קולות של רכבים נוסעים ואת הנייד של בעלי מצלצל שוב ושוב. הרגשתי שקורה משהו, אבל עברה בי מחשבה שבוודאי קיבלתי מינון יתר של תרופות. הרי עכשיו שמחת תורה, ואיך ייתכן שרכבים נוסעים? אחרי זמן קצר בעלי נכנס וסיפר לי בקצרה על כך שפרצה מלחמה, מחבלים פרצו ליישובים והמצב מאוד לא פשוט. הוא שאל אותי: 'התקשרו אליי?' ואני השבתי לו שכן. הוא בדק את השיחות והסתבר לו שהוא קיבל צו 8 וצריך לצאת. אני ישבתי באותו זמן, כשהאינפוזיה מטפטפת לי לתוך הזרוע. הוא הסתכל לי בעיניים ושאל: 'אני יכול ללכת?'"

טל מציינת שהיה מקום לשאלה, מאחר שבמצב בו היא הייתה היא הוגדרה כ-100% נכות והייתה זקוקה לטיפול צמוד של בעלה. "סביר להניח שאם הוא היה מסביר זאת, היו מאשרים לו להיעדר, שנינו ידענו זאת, והיה ברור שההחלטה בידיים שלי. האמת היא שלא חשבתי הרבה. אומנם באותם רגעים לא שיערנו את היקף הטבח שמתחולל בדרום, אך היה ברור שהמצב חמור מאוד, והבנתי שבי יכול לטפל כל אחד אחר – אמא שלי, חמותי, ואפילו שכנות, בזמן שעם ישראל זקוק לפעילות של בעלי, וצריכים אותו בתפקיד הפיקודי שלו. בתוך כמה דקות נתתי את אישורי ונפרדנו. מאז ועד היום הוא מגויס, וחוזר הביתה רק בשעות הלילה המאוחרות, וגם זה לא תמיד".

מה עבר עלייך מאז הגיוס? 

"בתחילה חמותי הגיעה כדי לעזור לי לארוז מזוודות ולעבור יחד עם הילדים להתגורר אצלם. אפילו לארוז לא יכולתי, בגלל הזיהום ביד. כך עברנו לגור אצלם במשך שלושה ימים. בינתיים ההיפראמזיס שלי המשיך להתבטא בכל דרך אפשרית, והיו כמה מקרים שנזקקתי לאשפוזים. הבעיה הייתה שכל המרפאות ביישוב היו סגורות ושום דבר לא תפקד. אפילו פרמדיקים וכונני הצלה לא היו, כי כולם הוקפצו למילואים. היה זה שיא המלחמה, ואני אפילו לא יכולתי לנהוג כדי לצאת מהיישוב לקבל טיפול רפואי. בסופו של דבר עברנו להתגורר אצל ההורים שלי בפתח תקווה, שם החזקנו מעמד במשך שלושה שבועות. בהמשך המסגרות חזרו לפעול, אז חזרתי עם הילדים הביתה, כששכנות וגיסות מטפלות בי, וגם בעלי מגיע מידי פעם להתרעננות קצרה, ומנסה לטפל בי ולעזור ככל יכולתו".

צילום: איילת השחר פורטל

הנפש נפגעת

"התחלנו להסתגל לשגרה חדשה", ממשיכה טל. "במשך שעות ארוכות הייתי בבית עם עצמי, מעבירה את הזמן בהקאות אינסופיות, ולא פחות מכך – במחשבות קשות על בעלי וכל מה שעובר עליו.

"הוא אמנם לא לחם בתוך עזה, אך היו לו הרבה נסיעות אל הגבול לצורך הבאת החללים, והן הלחיצו אותי מאוד. ביקשתי ממנו שיבטיח לי שלא יהיה מצב בו הוא יוצא לנסיעה כזו מבלי שאני יודעת, משום שאם לא יספר אחשוב שהוא כל הזמן שם. אז עדיף שהוא ידווח לי, וכך לפחות אדע מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר. בנוסף, דאגתי מאוד לנפש שלו. הוא אדם חזק מאוד בטבעו, אבל שום חוזק בעולם לא יעזור מול המראות הקשים שהוא ליווה. ראיתי מפעם לפעם כשהוא הגיע הביתה איך שהנפש שלו מוכת טראומה, הוא התקשה לישון ולאכול, תפקד כמו מכונה, והפסיק לגלות עניין בדברים שפעם אהב לעסוק בהם.

"באחד הימים הוא הודיע לי שהוא נוסע עם הצוות שלו ל'סדנת חוסן'. בירכתי בליבי על כך, כי אמנם חיכיתי לו, אך הבנתי עד כמה שסדנה כזו חשובה לבריאות הנפש שלו ושל הצוות. בסופו של דבר בדיוק בסיומה של הסדנה התרחש האירוע הקשה בעזה בו נהרגו 21 חיילים. הוא אפילו לא חזר הביתה אחרי הסדנה, אלא ישר המשיך לשורה. בכלל, במשך כל אותם ימים כמעט לא שוחחנו. הוא אמנם היה עונה לי בדרך כלל לטלפונים, אך בדרך כלל נמשכו השיחות 30 שניות: 'אני לא יכול לדבר', ולאחר מכן ניתוק.

"מצאתי את עצמי כשאני בעיקר שולחת לו הודעות, כשאני אמנם מפנה אותן אליו, אך לא פחות מכך מפנה אותן גם לעצמי. כך הייתי פורקת את התחושות שלי, את הכעס, העצבות ואת התסכול בשל המצב. באחד הימים כתבתי לו למשל: 'אני בבור', כשאני מתכוונת לכך שאני בעומק של התקפי ההיפראמזיס, והוספתי: 'לפחות אם הייתי בבור בקריה יכולתי לעזור למישהו'. או: 'אני לא מסוגלת לאכול, אבל החטופים במנהרות ומשוועים לאוכל!' וכך עוד ועוד הודעות, חלקן בצחוק וחלקן ברצינות.

"אחרי הלידה החלטתי לבדוק כמה הודעות בסגנון הזה שלחתי, ולמרות שהייתי בטוחה שמדובר במשהו כמו 50 הודעות, הופתעתי לגלות שהיו שם יותר מ-300. ההודעות הללו, כמו גם תובנות רבות שהגעתי אליהן במהלך המסע שעברנו, שימשו עבורי כבסיס להוצאת ספר של תמיכה בשם 'אלוקיי נשמה', שמרתק לא מעט נשים ואף מסייע לי רבות בעבודתי כמטפלת".

צילום: איילת השחר פורטל

צילום: איילת השחר פורטל

צילום: איילת השחר פורטל

אור וחיים

היו זמנים שבהם הייתה רגיעה והוא יצא לחופשות?

"לצערי עד עכשיו אין זמנים כאלו. מכיוון שבעלי נמצא בתפקיד כל כך בכיר, אין אצלו 'סבב א'' או 'סבב ב'', כמו אצל חלק מאנשי המילואים, אלא הוא מגויס כל הזמן, ללא שום הפסקה. ולא רק זה, אלא שככל שהמלחמה מתקדמת כך התפקיד שלו הופך ליותר משמעותי, ואם בתחילת המלחמה הוא פיקד על 15 חיילים, לאורך התקופה היא גדלה והוכפלה כמה וכמה פעמים. גם כשהוא נמצא בבית אין לו רגע של שקט, כל הזמן שיחות טלפון, כולל בשבתות בהן הטלפון חייב להיות על שולחן השבת, ותמיד מצפים לו הנושאים הכי דחופים שיש.

"התפקיד שלו קשה פיזית, אבל לא פחות מכך קשה נפשית. הוא נתקל במראות הכי מזעזעים, רק להיחשף להודעות הפנימיות שלהם זו פגיעה נפשית, ותחשבו על זה שהוא נדרש לדאוג לא רק לעצמו אלא גם לחוסן של כל החיילים שלו. מאוד הערכתי אותו, ואני חייבת לציין שהרגשתי כל הזמן שהוא איתי, גם אם מרחוק. לא זכורות לי כמעט פעמים שהוא לא הגיב להודעות שלי. אמנם תמיד תגובה קצרה – באימוג'י של לב, או במילים: 'מעריך אותך'. הוא היה רחוק, אבל הרגשתי שבתוך כל העומס והמראות הקשים הוא מנסה להיות גם בשבילי, ובשביל התינוק שבדרך".

אם חיכיתם לפרק הבא בסיפור כדי לשמוע על הלידה שבעקבותיה הגיעו הקלה גדולה ואור גדול, מסתבר שהדברים היו שונים לחלוטין.

"בעוד שאת ההיריון תכננו מראש ושיערנו מה מצפה לנו, לרגע לא חשבנו שצפויה לנו התמודדות גם אחרי הלידה", מציינת טל. "היה מלחיץ מאוד כאשר מיד לאחר הלידה אובחן התינוק עם 'נשמת חולפת של היילוד', כשהמשמעות היא מצב בו הריאות לא מתפקדות ויש צורך באשפוז בטיפול נמרץ. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור הביתה ולספר לילדים שהם לא יכולים לראות את התינוק, לבעלי היה קשה כל כך לדחות את הברית, וכאילו לא די בזאת – ציפה לנו לאחר מכן אשפוז נוסף עם צהבת שהסתבכה. באותו זמן הרגשנו שהכוחות שלנו נגמרים.

"אני זוכרת שבשלב מסוים הרמתי עיניים לשמיים: 'ריבונו של עולם, אתה לא יודע חשבון? איך ייתכן שלאנשים אחרים אתה מביא ילדים בקלות, והם ממשיכים את חייהם בתקופה זו כרגיל, בעוד שאצלנו הכל קשה ומסובך?' ואז, בהבנה של רגע, קלטתי פתאום את העניין. הרי זה בדיוק מה שנקרא 'חשבונות שמיים', שאותם לעולם לא נוכל להבין, אבל נוכל להאמין שאלו הם הניסיונות שהוטלו עלינו, ואם כך זוהי גם השליחות שלנו".

בכנות, מה נתן לך כוח במשך כל אותם חודשים?

"הדבר העיקרי שחיזק אותי כל הזמן הוא ההבנה שאני וכל משפחתי חיים בעולם בשליחות, וכעת תפקידי הוא לשלוח את בעלי לצבא לתפקיד בעל ערך עליון, כי אני יודעת מהמקום הקרוב ביותר שעבודתו מקצרת באופן משמעותי מאוד את הזמן שחולף עד שחייל מובא לקבורה".

למי שנתפסת דווקא למצב ההריוני, מסבירה טל: "עוד לפני שנכנסתי להיריון הייתי מודעת לכך שאיאלץ לסגור את הקליניקה שלי לתשעה חודשים לפחות, שאהיה מושבתת, ארגיש זוועה, ומבחינות רבות איחשב לסיעודית. למרות זאת לא ויתרנו על ההזדמנות להביא לעולם נשמה חדשה.

צילום: איילת השחר פורטל

"אחד הדברים שעודדו אותי להיכנס להריון, למרות הקושי הצפוי, היה העובדה שלאור החיים הקדוש, שאנחנו כל כך מחוברים אליו, לא היו ילדים, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי: 'האם האור החיים היה מוכן להקיא תשעה חודשים בשביל ילד?' והשבתי לעצמי שהוא בוודאי היה מוכן להקיא גם תשע שנים. כשפרצה המלחמה, יחד עם כל הקושי, גדלה ההשתוקקות העצומה להביא חיים לעולם. זו גם הסיבה שהענקנו לתינוק את השם 'אוריה חיים', על שמו של האור החיים הקדוש, וכן כדי לבטא את האור והחיים שעם ישראל כל כך זקוק להם בימים אלו".

בהקשר זה מציינת טל שהיא זוכרת שבאחד הפעמים בהן היא פונתה על ידי אמבולנס לבית החולים, הספיק בעלה להצטרף אליה. "הוא נכנס לאמבולנס עם חיוך מאוזן לאוזן, והפרמדיקים השתאו מכך שזוהי תגובתו מול אשתו ששוכבת באפיסת כוחות. אבל בעלי הסביר להם: 'אני כל היום פותח אמבולנסים עם שקיות, ואילו כאן באמבולנס הזה יש אישה עם ילד – חיים בתוך חיים. נכון שהיא סובלת, אבל היא חיה, ועוד תחזור ותמשיך לחיות, ובסוף יהיה ילד חדש בעולם'".

לסיום, מבקשת טל לתת כוחות לנשות מילואים נוספות המצויות במצבים דומים, גם אם פחות חמורים או קיצוניים: "את מצויה בתקופה קשה, כשהבעל אינו בבית זמן רב? את מטפלת בילדים ועסוקה בעוד אינספור מטלות ? נסי פשוט לחזק את עצמך. הוא לא קנה לך מתנה לחג? אל תקטרי, פשוט תצאי לקנות לעצמך בושם או משהו אחר שיעשה לך טוב; הוא לא עוזר בניקיונות הבית? תפנקי את עצמך בכמה שעות של עוזרת בית טובה, ותצאי בינתיים להתאוורר. נסי לחשוב מה ישמח אותך, וברגע שתדאגי לעצמך, תהיי ממילא מחוזקת יותר. עוד תראי שהקשר ביניכם יהיה הרבה יותר חזק, כי דווקא כאשר תתני לו את המקום שלו, והוא ייתן לך את המקום שלך – הזוגיות תהפוך לחזקה ועוצמתית".