שמיני עצרת ושמחת תורה: על מה אנחנו שמחים, בעצם?

בסיום חג הסוכות אנחנו מסיימים את התורה. החל משלהי זמן הגאונים אנחנו חוגגים את שמיני עצרת כ"שמחת תורה". בני א"י לא יכלו לחגוג שמחת תורה, משום שהיו מסיימים את קריאת התורה רק פעם בשלוש שנים. אבל לפי מנהג בבל, שהתקבל בהמשך בכל תפוצות ישראל, קוראים בכל שבוע פרשה ומסיימים את התורה בשמחת תורה.

שמיני עצרת אינו חלק מחג הסוכות. אין יושבים בו בסוכה, ואין נוטלים את ארבעת המינים. בחג הזה אנחנו נעצרים לפני ה' ושמחים לפניו.

הקשר לסיום התורה וסיום ספר דברים לא התחיל מימי הגאונים. הוא מופיע כבר בתורה עצמה: מצוות הקהל, המצווה היחידה מן התורה המחייבת "קריאת התורה" ציבורית (קריאת התורה לאורך השנה היא תקנת משה רבנו, ובהמשך תקנת עזרא), שבה קורא המלך את ספר משנה תורה בחג הסוכות.

מדוע בסוכות? ומדוע ספר משנה תורה?

חכמי הקבלה הגדירו את הסוכה כ"צילא דמהימנותא". אך מדוע הסוכה נחשבת לצל האמונה? אור המקיף של השכינה?

ההסבר הוא, שמצוות השמחה בחג היא "לשמוח לפני ה' שבעת  ימים", ומן הצד השני: "בסוכות תשבו שבעת ימים". וכאן מתעוררת שאלה: איך אפשר לקיים את שתי המצוות האלו יחדיו? השמחה לפני ה' היא במקדש, אבל צריכים לשבת בסוכות שבעת ימים?

התשובה היא, שחלק מעניין מצוות הסוכה הוא שחזור של דור המדבר, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", "עוד אושיבך באהלים כימי מועד".

כאשר אדם רואה בתים על גבעה, לדוגמא, הוא מבין שיש כאן כפר, אנשים גרים כאן. אבל כאשר הוא רואה אהלים וסוכות פזורים על פני השדה, הוא מבין שיש כאן איזו שהיא עבודה, שאנשי מקום מסוים, או פועלים של אדון מסוים, מתקבצים כאן לשם מלאכת האסיף, או לשם איזו חגיגה.

הסוכות הן דירות עראי, שבהכרח טפלות לאיזשהו מקום קבע. כאשר בני ישראל עלו לרגל, הם כמו צאן, כצאן ירושלים במועדיה. אף על פי שהם מתגוררים בסוכות ובאהלים סביב העיר, כל הסוכות האלו טפלות למקדש, שם שוכנת השכינה. ולכן כשיוצאים מהבית לסוכה, נהפכים לצאנו של ה'. הסוכה טפלה למקום המקדש, היא צילא דמהימנותא. היא מקום מנוחתם ואכילתם של המתקבצים מכל הארץ כדי לשכון במקדש ולראות פני שכינה.

וכך מוצאים אנו בעולי בבל, שלא ידעו שיושבים בסוכות. הסיבה היא, משום שהמצווה נתפסה אצל בני ישראל רק כטפלות למקדש ולשמחה לפני ה', וכשחרב הבית, חשבו שאין טעם בסוכה, כי אין למה להיטפל. זו כמובן טעות מבחינה הלכתית, ולכן הדגש הוא על "מצאו כתוב": באותו דור הובן שאין להסתמך רק על מה שרגילים ומקובל, אלא שהתורה שבעל פה מתיישבת עם התורה שבכתב, וכל מה שכתוב חייב להתקיים.

מתוך הבנה זו, מובן הקשר לספר משנה תורה. אם בסוכות בני ישראל שבים ומשחזרים את היותם צאנו של ה' במדבר, שטפלים למשכן, וכאילו אין להם עכשיו לא שדות ולא כרמים, לא בתים ולא ערים, אלא הם יושבים באהלים ובדירות עראי סביב המשכן ובכל מקום שהם הינם שמחים לפני ה' – הרי זה הזמן להאזין לנאומיו של הרועה הגדול, משה בן עמרם. ולכן זה הזמן המתאים לשמחת תורה שבכתב בכלל, שבסוכות אנו חוזרים להיות כמו בני ישראל דור מקבלי התורה.

שמחת שמיני עצרת היא שמחה על השמחה, חג על עצם זה שזכינו עכשיו לחגוג שבוע ימים לפני ה'. ואנחנו ממשיכים לקרוא בתורה ולהיות איתה כל השנה, מכניסים אותה אלינו הביתה.

ספר משנה תורה, יש בו בחינת "כל התורה", כי הוא השיא של הסבר דרך התורה, משה מסכם לבני ישראל אחרי כל ארבעים שנות לימוד התורה, מה ה' אלהיך דורש מעמך, אחרי שעברו את כל כור הברזל ארבעים שנה, אלו הדברים שהיו צריכים לקחת עמם ולשנן באזניהם. ודברי משה האחרונים הם קריאת התורה שאנחנו שומעים שוב ושוב בשמחת  תורה.