ניסוך המים ושמחת בית השואבה: כל הפרטים על המצווה המרכזית בסוכות

אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות היתה ניסוך המים. בטקס מיוחד היו נשאבים מים ממעיין השילוח, ומנוסכים על גבי המזבח. ניסוך המים היה מתבצע שבע פעמים במהלך החג, והיה מלווה בשמחה גדולה, היא "שמחת בית השואבה", שעליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ניסוך המים מדמה בעצם את מחזור המים בטבע, שבזכותו יש חיים בעולם. המים מתאדים ועולים השמיימה אל העננים, והם מוליכים אותם מעל השדות ומורידים גשמי ברכה וחיים.

ירושלים נחשבה למקום הגבוה ביותר. אנו שואבים את המים מהתהום, מורידים אותם כגשם מראש הר המוריה, והם מחלחלים חזרה לתהום דרך השיתין, ושוב שואבים את המים מהתהום, ומעלים אותם ומנסכים.

הצדוקים, כנודע, התנגדו לניסוך המים. המשנה מספרת מעשה בכהן גדול אחד שניסך על רגליו (היה זה ינאי המלך, כפי שסיפרנו במקום אחר), ומן הראוי להבין את מהות ההתנגדות. כמה רוע צריכים כדי לשפוך את המים על הרגליים אחרי שכל העם והכהנים יורדים ושואבים אותם בתופים ומחולות, וכולם מחכים לניסוך, שהוא השמחה המרכזית בחג? ניתן להבין את הצדוקים כשיש מחלוקת על פירוש התורה, כגון כיצד מבצעים את העונש של עין תחת עין. בזה הם יכולים לטעון שהם רוצים לקיים את הפירוש שנראה להם נכון, ולא את הפירוש שרחוק מן הפשט. אבל כאן, שמוסיפים משהו שלא מפורש בתורה, הרי בכל אומה ולשון יש מנהגים ותרבות וכדומה. מה יכול להיות רע בזה כל כך? והרי הרעיון של ניסוך מים לפני ה' אף מופיע בנביא פעמיים (שמואל א' ז', ו', ושמואל ב' כ"ג, ט"ז).

ואילו חז"ל, לא רק שלא התייחסו לזה כמנהג, אלא אמרו: "מצווה חשובה הבאה מששת ימי בראשית", הרי שמצווה זו קודמת למתן תורה. ואיך יתכן הדבר?

כנראה עניין מצוה זו מששת ימי בראשית, היא הפרשה של עבודת האדם בגן עדן, המתוארת בבראשית: שלא היה שיח השדה, ואד עלה מן הארץ, ואדם הוצב בגן עדן לעבדו ולשמרו. והבינו חכמים שניסוך המים קשור ומייצג את התפקיד הזה של אדם הראשון, כמי שמקבל את מחזור המים ומפנה אותו לעבודה ולשמירת גן העדן ועבודת האדמה. והרי לפי חלק מן האגדות מקום גן עדן היה בהר הבית, עד שהאדם גורש והוא נחרב ויבש, ורק סדום נשארה 'כגן ה', עד שגם היא נהפכה. ולפי אגדת חכמינו הקדושים, שם גם מוצא התהום, כמו שאמרו שחפר דוד ליסודות בית המקדש, וביקש התהום לעלות. והאדם נצטווה לשמור ולעבוד כדי שיפרח גן העדן, ולא ייבש וייחרב.

לפי זה, ניסוך המים קשור ליחס המיוחד לירושלים כמרכז העולם מששת ימי בראשית.

אמנם עניין ייחודיות ירושלים אינו מפורש בתורה כלל. מי שחידש אותו בפועל הוא דוד מלך ישראל. בתורה הוא רק נרמז: בגן עדן לא נכתב איה מקומו. "מקום העקדה", "ארץ המוריה", "הארץ אשר אראך". לא נכתב איה מקומה (רק בספר דברי הימים נכתב ש"מוריה" הוא בירושלים). מלך שלם מביא מעשר לאברהם, והוא כהן לאל עליון, אבל לא נתפרש איה הוא (מן הסתם זו היתה העיר שמעל סדום, כלומר ירושלים), המקום אשר יבחר הוא עיקר ס' דברים, אבל לא נתפרש איה הוא.

לעומת זאת מבחינת הופעתו של ה' והתגשמות דברו, הרי ירושלים היא מרכז הדיבור עמנו. שם נבחרה מלכות דוד שהכניע את כל האויבים, שם הגן על חזקיהו, שם נתנבאו הנביאים הגדולים, שם נחרב הבית ונבנה שוב ושוב, ורק בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, ועד היום הוא עומד במרכז ההיסטוריה, וקדוש לרוב האנושות. שם קרו כל הנסים ושם עומד עם ישראל בפועל ועיני כל העולם נשואות אלינו בגלל המקום הזה.

הצדוקים שלא האמינו במסורת חכמים ובמה שלא מפורש בתורה, לא חשבו שירושלים יותר קדושה ממקום אחר, ולכן לא רצו לקבל את הרעיון שמקור השפע והברכה של כל העולם מאז בריאת העולם הוא ירושלים. אבל חכמים הדגישו זאת בדווקא, כי עיקרי האמונה הם באים במסורת, ומי שמסתמך רק על הטקסט, אין לו גישה למהות של התורה.