בוני הארץ (ו'): השאיפה לעבודת אדמת ארץ הקודש

בניגוד לדימוי של אנשי היישוב הישן, הם לא האמינו באידיאולוגיה של התפרנסות מכספי חלוקה. הם ניסו שוב ושוב להתיישב בקרקע, אלא שבתנאים של אז הדבר לא עלה בידם.

במכתב משותף של ממוני כולל החסידים והספרדים בצפת, נכתב: "יתן להם איזה עסק או מלאכה לעבודה ואף עבודה בשדה... אמנם מגודל הדחק וחביבות יישוב הארץ יקבלו עליהם עבודה כזו... ובזה יהיה ישוב והעמדה כי החכמים רבנן ותלמידיהם יישבו על התורה ועל העבודה וכל העם מקצה יעסקו במלאכתם".

אין התנגדות עקרונית לעבודה, ואף לא לעבודה חקלאית, אלא שיש לדאוג לכך שלומדי התורה יוכלו להתמיד בלימודם, כפי שהיה תמיד בעם ישראל, ששבט לוי והנלווים אליהם היו פנויים למלאכת הקודש. היה ברור לכל שהקיום הרוחני של עם ישראל תלוי מעל לכל בלימוד התורה של אותם אלו שלומדים.

ד"ר מורגנשטרן מגלה, מתוך מכתבים שנשלחו באותן שנים, עובדה בלתי ידועה, והיא - שבעבר היו ניסיונות בקנה מידה קטן לעסוק בחקלאות: "כמו שידענו משנים שעברו שזרעו תפוחי אדמה שהביאו מפולין, ותלשום הישמעאלים טרם גדלו כל צרכם, ולא נשאר בידם לזריעה שנית". כלומר – אותם עיכובים שהיו בנסיונות להתיישבות חקלאית נבעו לא מהתנגדות אידיאולוגית, אלא מקשיים אובייקטיביים, בין היתר, משום שלא ראו סיכוי שהתיישבות חקלאית תעלה יפה בגלל, בעיות הבטחון הקשות שהיו אז.

לא באנו, חלילה, למעט ממפעלו של השר מונטיפיורי, אלא רק להדגיש את מפעלם של בני היישוב הישן, ואת העובדה שאף על פי שעמדו ערב שנת ת"ר - השנה שציפו בה לגאולה – לא הזניחו את הדאגה לביסוסו הכלכלי של הישוב. נהפוך הוא - ד"ר מורגנשטרן מדגיש שיישוב הארץ נתפס על ידי ההנהגה החרדית דאז לא כפתרון של חולין לבעיות הקיום היומיומיות של בני היישוב, אלא כחלק מקיום מצוות ישוב ארץ ישראל, וכמכשיר עיקרי לזירוז הגאולה.

ד"ר מורגנשטרן מצטט מכתב משותף של ההנהגה הפרושית וראשי הקהילה הספרדית למונטיפיורי בביקורו בארץ בשנת תרצ"ט, המצדד בעבודה חקלאית של יהודים: "בתת להם אחיזת יד באדמת הקודש, אדמת ישראל, לחרוש ולזרוע ולקצור ברינה ולהיות כל איש יושב בהשקט ובטח על התורה ועל העבודה תחת גפנו ותאנתו... יראי ה' וחושבי שמו יעמדו על משמרתם משמרת התורה והעבודה ויתר העם- עמא דארעא [עמי הארץ] יעבדו את אדמת הקדש". הם מבקשים: "וימהר משה [מונטיפיורי] להוציא מאמר מאת מלך מצרים ירום הודו בכל חוזק ותוקף הצריך לעסק הזה".

על המכתב חתומים גדולי הרבנים האשכנזים בירושלים: ר' נתן נטע, בנו של ר' מנחם מנדל משקלוב, ר' ישעיהו ברדקי, ר' אריה נאמן וכן ראשי הספרדים.

ד"ר מורגנשטרן מצטט מכתב נוסף המעיד על רצון כללי בישוב להתפרנס בכוחות עצמם: "...ורובם ככולם רצונם לפרנס את עצמם מיגיע כפם בעבודת האדמה הקדושה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה".

ומי היה מונטיפיורי עצמו, מה הביא אותו להשקיע את הונו ומרצו בארץ ישראל? מונטיפיורי היה אדם דתי, מניח תפילין ומתפלל: "כשומר נאמן של מסורת ישראל התייחס בכבוד רב לרבני ירושלים, וביקש לעשות כל פעולותיו בתיאום עמהם".

מזכירו האישי של מונטיפיורי במשך שלושים שנה – ר' אליעזר הלוי, תלמידו של החת"ם סופר, היה ת"ח מופלג וירא שמים. מלבד אשתו ומזכירו לקח עמו מונטיפיורי למסעותיו... שוחט.  ביומנו כתב: "בהדרגה, אני מקווה לעורר שיבת אלפים מאחינו לארץ ישראל. מובטחני שיהיו מאושרים בשל השמחה שתסב להם שמירת דתנו הקדושה באופן שאינו אפשרי באירופה".

אך הדברים לא הלכו כפי המתוכנן. יוזמות אלה של בני היישוב הישן ומונטיפיורי לא הצליחו להניב פירות, משום שמוחמד עלי פחד מהתיישבות יהודית בארץ ישראל, ולא הזדרז להשיב למונטיפיורי על הצעתו. עודו משתהה, והארץ נכבשה מידיו על ידי הטורקים, שחזרו לשלוט בארץ.

ובכן, אין ספק שאופי העליות בתקופה זו של ראשית המאה התשע עשרה אינו ראוי כלל לתואר – "עליית זקנים", שאותה הדביקה ההיסטוריוגרפיה כאן בארץ לאותם חלוצים. לפנינו עלייה דינמית ותוססת מכל תפוצות ישראל, עלייה שחפצה ביישוב הארץ, ושמוכנה להקריב קורבנות רבים למען מטרה זו. יישוב הארץ נתפס כבר בשנים מוקדמות אלו כמושג רחב, הכולל – מלבד רצון לעסוק בחקלאות – גם ניסיונות לפיתוח המסחר והתעשיה, כמובן, במושגים של הימים ההם ולאור הקשיים של אותה תקופה, כפי שעוד נתאר בהמשך.