חמוטל בן זאב-עפרון: "שליח חב"ד נתן לי פמוט ונרות שבת. חשבתי: 'למה לא, בעצם?'"

שנים רבות של עשייה יצירתית מאחוריה, ושירים ומחזות שמהווים נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית נזקפים לזכותה של המשוררת, הפזמונאית והמחזאית חמוטל בן זאב-עפרון (60), נשואה באושר, אם לשישה ילדים וסבתא לעשרה נכדים ("בלי עין הרע, כן ירבו"). אך למשמע מילים טובות אודות כברת הדרך הייחודית שעשתה, היא ממהרת להניף ידה בביטול לעומתי, כאומרת: 'אני? באמת שלא עשיתי שום דבר מיוחד'.

בן זאב נולדה בתל אביב למרדכי ע"ה – שחקן תיאטרון וקולנוע וממייסדי 'הבימה', 'הקאמרי', 'הסמבטיון' ו'תיאטרון חיפה'. אמה בתיה ע"ה הייתה זמרת אופרה שעשתה הסבה מקצועית להוראה, וכיהנה כמורה בישראל במשך 35 שנה. כמו כן, בן זאב היא אחות אמצעית לשחקן דורי וערן בן זאב, שני שחקנים מוכשרים. "היצירה, התרבות, הזמר העברי, ההומור, השפה והתיאטרון – אלו היו הדברים החשובים באמת בבית הוריי, וסביבם נסב השיח בינינו", משחזרת בן זאב, "אמא הייתה אישה מדהימה, מורה בחסד עליון. ממנה ירשתי את האהבה לאמנות".

בילדותו התחנך אביה של בן זאב במסגרות דתיות, ובליבו פנימה – תמיד נשארה פינה חמה ליהדות. "אבא מאוד אהב את מסורת ישראל, ועם השנים התחזק וחזר לגרסא דינקותא שלו, שהייתה נטועה עמוק בקודשי ישראל ובאהבת הארץ ושלימותה". אמה, שהייתה בת יחידה להורים גרושים – גדלה במוסד עד גיל מסוים, ואז עברה לבית דודה ר' אלימלך שווייצה, שגידלה כבתו. אותו ר' אלימלך היה הרוקם הראשון בארץ, ובבית המלאכה שלו יוצרו פרוכות וכיפות. "הפרוכת הראשונה בקבר רחל ובכותל, הייתה מעשה ידיו של הדוד אלימלך. בנו הרב עוזי שווייצה מכהן כרבו של כפר יונה, ועד היום יש בכפר פינס מפעל שממשיך את מלאכת רקמת הפרוכות ונקרא 'רקמת אלימלך', על שמו של דודי".

אז באיזה גיל התחילה האהבה שלה למילה הכתובה, ומתי יצא לאור שירה הראשון? בבית שוחר תרבות כשלה – תתפלאו אם נגלה לכם, שזה היה עוד הרבה לפני שבכלל למדה קרוא וכתוב? "הטריגר שמשך אותי לחיבור שירים, היה בדמות דבורה זמזמנית ש'חיברתי' עליה שיר. הייתי אז בת ארבע, אז את מלאכת הכתיבה נטלה על עצמה אמי. אני זוכרת שהייתי מביטה לשמיים, ופתאום קוראת לאמי: "אמא, בואי מהר. בא לי שיר". ככה זה התחיל. אמא הייתה מעלה את כל השירים שלי על הכתב, ושולחת לעיתון הילדים דאז 'אצבעוני' – שם התפרסמו שירים מדי פעם בפעם".

"בזכות אביו של הדר גולדין ז"ל – צמתי והתפללתי"

"לתת", "עולה עולה" (שיר האירוויזיון שבוצע על ידי יזהר כהן בשנת 1985), "שיר לשירים", "מוכרת לי מפעם", "כמה טוב שנפגשנו", "שובי לים", "צובט לי בלב", "כל מה שקדם" ו"אמן" (שגם הוא ייצג את ישראל באירוויזיון) – הם רק חלק מיצירותיה הנפלאות שזכו להשתתף בתחרויות שונות, ביניהן בקדם אירוויזיון.

כיום מועסקת בן זאב כחלק מצוות ערוץ הילדים של הידברות, ותורמת בו את חלקה הנכבד ככותבת וכתסריטאית. "שיתוף הפעולה עם הידברות החל מכך שהוזמנתי להתראיין בתוכנית 'אורחות'", היא משחזרת, "לאחר הריאיון והאירוח המקסים בבית הידברות, אמרתי בהלצה ש'במקום כזה הייתי שמחה לעבוד'. אני התבדחתי, אבל היה שם מישהו שלקח אותי ברצינות ומאז זכיתי להפוך לחלק אינטגרלי, מהארגון הנפלא הזה".

מתי וכיצד התחלת להתקרב ליהדות?

"למעשה זה התחיל כבר בתיכון בו למדתי. היה אצלנו בחור דתי אחד שקראו לו שמחה גולדין. כן, כן, אבא של סגן הדר גולדין ז"ל, שנהרג במבצע 'צוק איתן'. שמחה, כשמו כן הוא – חריף שכל, תלמיד מצטיין ועם כושר ביטוי מרשים. בזכותו צמתי ביום כיפור לראשונה בחיי, ומצאתי עצמי בבית הכנסת במהלך כל היום הקדוש – מתפללת".

חמוטל בן זאב-עפרון (קרדיט תמונות: טל סתת יפרח וגל דרן)

שם ניטע הניצן האמוני בליבה - אבל רק שנים מאוחר יותר, בעת לימודיה האקדמיים בניו יורק החלה מגמת ההתחזקות קורמת עור וגידים. "ברחוב נתקלתי בטנק מצוות של חב"ד, ואחד השליחים נתן לי פמוט ונרות שבת וביקש שאשמור שבת. חשבתי לעצמי: 'למה לא, בעצם?'. התחלתי להדליק נרות שבת ולהתעניין ביהדות, וכאן התחיל 'סחרור' התשובה וסיפור חיי קיבל תפנית מרגשת. במיאמי פגשתי את בעלי שיחיה, ועצם נס המפגש וגילוי ההשגחה הפרטית שבו – נתנו מספיק סיבות טובות לשנינו, לשנות את אורח חיינו ולחזור בתשובה ביחד".

ואיך הגיבה הסביבה הקרובה לצעד המשמעותי שלכם?

"התגובות היו מגוונות, לעתים אף תמהות. להוריי היה לא קל לעכל את הבשורה, אבל במשך הזמן הם התרגלו וקיבלו את אורח חיינו – אחרי ככלות הכל, מדובר בתהליך פנימי ואינדיבידואלי, והם למדו להכיר בזה ולכבד את זה".

מדוע אין שכר למשוררים?

גם היום, בן זאב לא נחה לרגע. כנמלה חרוצה וקדחתנית היא עסוקה כל העת, מתוך שמחת יצירה וחדוות עשייה. "אמנם נולדתי עם כישרונות אמנותיים, אך לקח לי הרבה זמן להתגבר על הביישנות הטבעית שניחנתי בה ולהבשיל. כך שתהליך הלמידה והצמיחה ממשיך גם כיום, ואין יום שבו אינני מוסיפה לגלות על עצמי דברים חדשים. מתוך אותה התחדשות, אני מוצאת בי את הכוח להמשיך וליצור", היא אומרת.

מה דעתך על עולם היצירה הנשית, במגזר הדתי-חרדי? האם את מוצאת בו את המקום שלך?

"היום, בהחלט כן. לדעתי, עולם המוזיקה במגזר שלנו עובר משהו חשוב וטוב. יש היום המון יוצרים נפלאים שנכנסו ללב ליבה של המוזיקה הישראלית, וזו תופעה מבורכת. לגבי נשים, ישנו קהל יעד ייחודי במגזר שהפנייה אליהן מאפשרת לזמרות מדהימות שחיות בינינו, להתגלות ולהמשיך לשיר. זוהי מגמה בהחלט חיובית, שאני צופה לה רק טוב בעתיד".

על השאלה האם ישנו דבר שהיא מתחרטת שעשתה בעברה, עונה בן זאב כי "אני שלמה ושמחה עם כל מה שעשיתי בעברי, כי כל עשייה הייתה כעין חוליה מקשרת לדבר הבא, ודבר הוליד דבר. ה' מגלגל בידינו זכויות, וגם כשהדברים לכאורה לא מסתדרים – במרחק הזמן, הכל פועל לטובה".

עצה ליוצרות מתחילות?

"כדי להצליח, ולא משנה באיזה תחום עשייה, נדרשים המון אורך רוח, סבלנות והתמדה. להיות משורר, לצורך העניין, זו עבודת קודש, או אם תרצי: שכינה שבאה לביקור ברגעי חסד נדירים. מה לעשות עם התוצרת? ה' יראה לך, אבל הכי חשוב – את לכי עם הלב. עשי מה שליבך אומר לך, אל תפחדי לנסות וזכרי שאין ייאוש בעולם כלל.

"בשירה 'שיר השוק' כתבה נעמי שמר: 'כאן נסלסל במלוא גרוננו, בחרוזים המזהירים. ולחם עוני זה חלקנו, כי אין שכר למשוררים'. מה השכר על חתיכות הלב שאת נותנת בכתיבה? כל אחת צריכה לקבוע לעצמה מה נכון לה, כי כנראה שאין שכר אמיתי על המילים היוצאות מתוך ליבך פנימה. לא כזה שאפשר לתרגם אותו לכלים של העולם הזה, בכל אופן".