אפרת ברזל: תפתחו שניה את אלבום הסוכות שלכם משנה שעברה

תפתחו שניה את אלבום הסוכות שלכם, ותסכלו על התמונה האמצעית מהסוכה של שנה שעברה. חג משמעותי זה היה, אף אחד לא ידע שתיכף מלחמה.

אלבום סוכות, רק למי שלא יודע, יש לכל אחד בבית. אלבום חנוכה, אלבום לילות סדר, אלבומי שבועות, אלבום זוגיות מתפתחת.

לופה לא מחליטה עלינו את סדר הנחת הצילומים, היא רק אורזת אותם ומציעה עיצובים.

אלבום תמונות משפחתי או זוגי, לא חייב להיות ארוז לפי אירועים או חופשים. אלבומי חיינו יכולים להיות מרוכזים לפי חתכי נושאים. אתם מחליטים.

תפתחו שניה את אלבום סוכות שלכם. אני פותחת רגע את שלי.

מדפדפת בדמיון במהירות, ועוברת בחיפזון על הסוכה בגינה של סבתא חוה וסבא מוריץ שלי. רואה קישוט מתוק שעשיתי בגן תלוי בדופן שמאל. מדפדפת הלאה גם על הסוכה שעשינו, כמה חבר'ה למטה בשכונה, ילדות ישראלית.

הו, הנה, לזה רציתי להגיע, לתמונה של נוני ושלי. כאן אני כבר נשואה. כל השמות וכל הפרטים שאני כותבת, נכונים. לא שאלתי כעת רשות את נוני, אבל אני בטוחה שהיא תזרום איתי. נוני היא חברת ילדות שלי. האימהות שלנו חברות, גם הסבתות שלנו היו.

תל אביב, צפון תל אביב, שכונת אפקה. בית יפה וישן ששכרנו. בית שהיה פעם הבית של השר חיים צדוק, שר המשפטים של מדינת ישראל. שם גרנו. השעה: שעתיים לפני הדלקת נרות של ערב סוכות. המצב בבית: אמא דתיה לשלושה ילדים, אבא שלא רוצה לשמוע על תורה ומצוות, בטח לא על סוכות. אמא שרוצה לחנך את הילדים הקטנים שלה לחוויית מצווה, חוסר בכוחות פיזיים או ידע נשי לבניית סוכה, בעל שלא מבין מה הבעיה. "תסבירי להם על סכך ולולב, ככה מלמעלה. את יודעת שאני לא אקח פטיש ומסמר, אני לא הטיפוס".

דמעות באות. כשאנחנו רוצות נשמה יהודית הביתה והיא לא באה, דמעות באות.

נוני מגיעה. אמא לליאם הקטן, בעצמה. חברתי החילונית, חברה מדליקה. אני מסתכלת עליה, והיא מסתכלת עלי. "כמה זמן זה מפה לבני ברק?" אני שואלת אותה.

היא לא עונה, אני לא עונה, בעלי מחייך ואומר, "רעיון. דווקא רעיון".

דקות אחר כך, שתי אמהות צעירות ונמרצות שהן אנחנו, נוחתות ברבי עקיבא. מזהות בחור מיואש שהגיע מהשומרון למכור, בשבועות שלפני החג, סוכות ומנורות. הקים בוטקה ברחוב, כמו שכולם עושים. הוא מקפל סופית את מרכולתו, קצת מזכיר סוף יום של חנות ירקות. מה הוא יעשה אחרי החג עם הסחורה?

אנחנו עוצרות לידו ומצביעות בשאלה על סוכת שני מטרים על שני מטרים, שהיוותה עד לפני רגע את פינת המוכר שלו. דוגמית של סוכה. כשרה. קטנה. עם ציורים של ירושלים על הבד של עצמה. "בכמה אתה מוכר לנו את 'סוכת המוכר' שלך?". היא עלתה 600 שקל. אני זוכרת בדיוק. הוא קיפל לנו, העמסנו אותה. הוא שמח, פתאום באנו לו.

בהדלקת נרות של אותו חג סוכות, היתה לנו בבית של השר סוכה. אמהות יודעות לבנות ארעיות קבועה.

אני אוהבת את התמונה הזו. נוני על סולם, ואני מלמטה, מגישה לה בדים ומקלות. שתינו צוהלות. הספקנו.

בעלי מצלם מהצד. חיוך גאה, רחב, גם על פניו.