שווה סיפור: ופרוס עלינו סוכת שלומך

כשהמתווך הציע לי את הדירה, הוא תיאר אותה כפסטורלית, בבניין מטופח עם נוף וכיוונים מצוינים, ובעיקר שכנים נוחים. הרבה זמן חיפשתי דירה באזור, אבל את הבניין הזה לא הכרתי עדיין. יחסית לשאר הבניינים, מספר הדיירים בו היה מועט, וגם זה היה יתרון משמעותי בשבילי. אחרי שאשתי ואני ראינו את הדירה, התרשמנו ממנה לטובה, ואפילו ניסיתי לדפוק אצל שכן או שניים. לצערי, אף אחד לא ענה לי. הבניין היה שקט ומטופח בדיוק כפי שאמרו לי, הכל היה נראה מושלם.

סגרנו עליה.

חודש אחר כך זכינו להיכנס אליה. אני אדם חברותי מאוד, והזרימה היא חלק מהותי ממני, לכן כבר ביום הראשון הסתובבתי בין השכנים עם חפיסות שוקולד ובונבוניירות, מכבד את כולם. כמעט כולם פתחו בהסתייגות קלה, ופערו עיניים כשהצעתי להם להתכבד, לא באמת ייחסתי חשיבות למבע הפנים שלהם. מבחינתי זה היה טבעי, הרי אני חדש בבניין, לא?, אבל אלו היו ימי חסד. מיד אחר כך הגיע המבול. אחד הילדים שלי הניח את האופניים בכניסה. אמנם, הבהרנו לילדים שוב ושוב שאופנים קושרים בחוץ, אבל הוא מיהר לקחת דבר מה מהבית, ובדיוק אז הגיע השכן, שמיד עלה לבית שלנו, נזעם. הוא הרצה בכעס רב על האופניים המושלכים כך, בצורה לא בטיחותית, ואז המשיך: אם אנחנו מתכוונים לעשות יד אחת עם משפחה X, הוא כבר ידע להבהיר מי כאן בעל הבית. לא באמת הבנתי אותו. אין ספק שהאופנים הזרוקים בכניסה לבניין הם בהחלט בעיה בטיחותית ותברואתית, וזה מצריך בהחלט שיחה והבהרה עם הבן. אך הקשר למשפחת X לא הובהר לי דיו. אין בבניין שום משפחה כזו. שאלתי בעדינות למה התכוון. בסוף הבנתי שזו משפחה שעברה מזמן. הם הלכו – אבל המשקעים נותרו, ואני צריך עכשיו לתקן. הבהרתי לו בנועם שאינני יודע מה קרה עם השכן לשעבר, אני כן יודע שבלי נדר אצלי זה לא יקרה! אני אדבר עם הבן שלי. הוא הדגיש מיד שכדאי שניזהר לא להגיע למצב שלהם, כי הוא הולך "להראות במיידי את הכיוון", כלשונו. זה היה הקדימון שלי. בתוך שבועיים הבנתי שנכנסתי לתוך כוורת רוחשת בכעס, מניפולציות ותככים. זה לא היה רק השכן הזה, שאחר כך הבנתי ממנו שהבן של השכנים למטה זורק את אופניו בכוונה כחלק מהמאבק שלהם אלו באלו, אבל זה היה הסיפור הקטן. הכל היה אפוף בנקמות, יריבויות ושיקולים קטנוניים. לרגע הרגשתי בתוך מבואות הארמון, עם כל הפוליטיקה והמזימות שרוחשים שם. זה הפך כבר למטרד. אני לא בן אדם שמסוגל להכיל דברים כאלו, לא יכול לשמוע, לראות ולהבין שככה אנשים מתייחסים זה לזה, ולא משנה כמה הוא או הוא צודקים.

את האוויר המורעל כבר לא יכולתי לסנן. גם לפני ראש השנה ניסיתי לשכנע, אולי בכל זאת מישהו יתרכך, יסלח, יתעלה וייקח אחריות על מה שקורה כאן. אבל לא היה עם מי לדבר. זה היה כואב ולא נתפס.

לדירה שלי לא היתה מרפסת מתאימה לסוכה, והיות שאנחנו שומרי מצוות, היתה לפני כעת בעיה חדשה – איפה אני בונה את הסוכה השנה. שאלתי את אחד השכנים, שהיה אדם דתי איפה הוא בונה את הסוכה שלו. הוא נאנח וסיפר לי שהוא נוסע בכל שנה למקום אחר כדי לחגוג את החג, כי כאן – אין סיכוי שהשכנים יאפשרו, התפלאתי מאוד. עד כדי כך?... לא נרתעתי, אבל לפחות ידעתי למה לצפות. הלכתי לדפוק אצל השכנים, מבקש אם אוכל לבנות סוכה בכניסה לבניין, שם היתה רחבה גדולה דיה, שניתן לעבור בה ללא קושי, והסוכה לא אמורה להפריע לאיש. לא אומר שזה הלך חלק... אבל חוץ משני שכנים שהיה קשה להם לשחרר את ההסכמה, הצלחתי לשכנע את כולם להסכים. מובן שהבטחתי שמיד במוצאי החג אני מפרק את הסוכה ולא משאיר סימנים.

במוצאי כיפור התחלתי להעמיד את הסוכה, כפי שכתוב. עם כל מסמר התפללתי לה' שיעזור לי לעבור את החג הזה בשמחה רבה, כי קשה לי מאוד כל המצב הזה בבניין, והאווירה העכורה הזו. השכנים יצאו ונכנסו, והיה נראה שהם אפילו שמחים לראות סוכה נחמדה אצלם בכניסה. ואז הגיע השכן הדתי. הוא הסתכל על הסוכה והתפלא מאוד שקיבלתי אישור מכולם, מיד אמרתי לו שהוא מוזמן לחגוג איתנו את החג. יש סוכה גדולה, ואנחנו אוהבים אורחים. "יהיה שמח", הבטחתי לו, "תנסה". הוא חייך והודה לי, אבל אמר שסגר כבר עם מישהו אחר. למחרת, הוא הגיע שוב, נבוך במקצת, ושאל אם זה בסדר שהוא בכל זאת יבוא עם משפחתו לסוכה שלנו, כי המקום שאליו הוא היה צריך להגיע – ביטל, מסיבות כלשהן. קפצתי משמחה, התחלתי לרקוד איתו. אורחים בחג - איזו שמחה! הוא התרגש כל כך, ראה במוחש כמה אני חפץ בקרבתו.

בערב החג עליתי לכל השכנים, דופק דלת-דלת. תחילה ניגשתי לשכנה מזל, אישה אלמנה, טובת לב. היא שמחה מאוד לראות אותי, ואמרה שהיא מתרגשת לראות סוכה בחצר. שנים שהיא לא ראתה זאת, זה ממש מחזיר אותה לילדות ולבית אבא. היא גדלה כל חייה בבית שומר תורה ומצוות, והקפידה ככל שיכלה גם לאחר נישואיה. גם היום היא מקפידה על כל הלכות הכשרות, והמטבח שלה כשר למהדרין, ציינה בהתרגשות. אמרתי לה שאני ממש מתרגש להזמין אותה להצטרף אלינו לסעודות החג. היא נבוכה קצת, אמרה שהיא מקווה שתרגיש טוב. ממנה המשכתי לשכן המבוגר, ההוא שכעס על האופניים. הזמנתי גם אותו לבוא ולהיות איתנו בחג. הוא חייך, נהנה מהמחווה והודה. בשתי הדירות האחרונות לא היה מענה.

ערב חג. קידשתי על היין, שמח ומאושר לראות את משפחתי ואת השכנים בצוותא. לפני שיצאנו ליטול ידיים אשתי זיהתה את השכנה מזל בקרבת הסוכה. היא הפצירה בה להיכנס. היה נראה שהיא התלבטה עם עצמה אם להיכנס, כנראה התביישה. לאשתי אף אחת לא יכולה לסרב. מזל אמרה לאשתי שהיא בישלה לחג, ויש לה סירים גדולים בבית, עם אוכל. אמרנו לה שלא תדאג, אנחנו נביא את הכל. מיד עליתי עם הבנים לבית שלה. מה שראיתי שם... אוכל מכל הסוגים, בכמויות של גדוד צבא, אין דברים כאלה. הורדנו הכל לסוכה, בכמה סבבים. היא פתחה שולחן לכל דבר. היה שם הכל. היא בורכה בידיים טובות, מזל, ויש לה אוכל טעים כל כך. היא סיפרה ששנים היא כמהה לבשל למשפחה. לצערה לא זכתה לכך, ועכשיו, עם הסוכה וההזמנה, זה התפרץ ממנה. זה היה כל כך נוגע ללב. שמחתי שזכינו ככה לתת לה משפחה ואווירת חג. החמאנו לה על האוכל המצוין, ותוך כדי שאנחנו מתענגים ומנסים להבין מי גומר את הכמויות האלו, השכן המבוגר נעמד בפתח, נבוך קמעא, לצידו עלם צעיר. קמתי מיד ולחצתי לו את היד. "באתי עם הנכד, שיראה סוכה לראשונה בחייו", אמר, חצי מבויש. מיד ארגנו להם כסאות. לא היתה להם ברירה, הם הצטרפו. אוכל לא היה חסר.

בתחילה חששתי וקצת נבהלתי מכך שהנה, השכנים נפגשים פה אצלי, בסוכה, ואולי ייצאו כאן אמוציות שיאבדו שליטה... אבל אלוקים שמע את התפילה שלי, ועשה שלום עלינו. החלטתי לקפוץ אל השכנים שלא פתחו לי בצהריים. אמרתי – אם כבר, אז כבר. בדירה אחת גר זוג סטודנטים. סיפרתי להם על הסוכה, והזמנתי אותם לרדת אלינו, אפילו לכמה דקות. "יש אוכל מעולה", הבטחתי. הם אמרו שיירדו לביקור קצר. מהם המשכתי לדלת האחרונה, זוג לא צעיר ממזרח אירופה. הם לא ממש הבינו מה אני רוצה, סוכה לא היתה מושג שהם הכירו באמת. הם הביטו בי במבט מוזר, אבל אני, אם הספקתם להכיר, לא מתרגש ממחוות כאלו. התחלתי לדבר ולדבר, עד שנמאס להם, והם אמרו שהם יורדים. חזרתי לסוכה. שתי דקות אחר כך הגיעו הסטודנטים, התמקמו. לא עבר הרבה עד שראיתי אותם מרוקנים וממלאים צלחות. השכנים המבוגרים ירדו עם זר פרחים שכנראה היה להם בבית. כולם פרגנו למזל, אולי לראשונה גילו את השפית שיש להם בבניין. זה העניק לה כל כך הרבה, היא פרחה ושמחה. היתה משמעות גדולה כל כך לכל מה שהכינה. התחלנו לשיר, שרים את כל הסגנונות – משירי ריקודי העם, מזרחי, ישראלי וחסידי, מכל קצוות הקשת. השמחה שהיתה לא תתואר. הזמן עבר, ואנחנו עדיין שרנו. אמרתי דברי תורה קצרים, התמקדתי בעיקר במהות ימי הסוכות. סיפרתי על שמחת בית השואבה. לחלקם זו היתה הפעם הראשונה ששמעו על כך. ואז חזרנו לשיר, כי אין כמו שירה שמקרבת עולמות ופותחת שערים. הסעודה הסתיימה קרוב לחצות. יצאנו מהסוכה, כמו נתלשנו מעולם קסום לתוך המציאות העכשווית.

תהיתי לעצמי אם כל הדבר הזה יעזור לכל האווירה. אחרי הכל, החיים ממשיכים, ורגשות הם חוק מעל הטבע. במוצאי החג קיבלתי תשובה. זוג הסטודנטים ירד עם כלי נגינה, אחד עם עוד והשני עם קלרינט. הזוג האירופאי הגיע עם האקורדיון והכינור, והם סיכמו ביניהם - שמחת בית השואבה. הייתי בהלם.

הם חברו יחד כדי להפתיע אותי... מובן שכולם הצטרפו, שוב. הפעם היו ריקודים ושירה עם כלי נגינה, סימפוניה מושלמת. מה אומר – השנה הזו היו לי אושפיזין עילאין קדישין...