"לא הבנתי איך כאשת טלוויזיה שזמינה 24/7 אשמור שבת, אבל זה קרה"

אילו הייתם מספרים למרים גילביץ', כילדה קטנה ברוסיה, על כך שיבוא יום בו היא תתגורר בארץ ישראל, תעמוד בראש משפחה חרדית ותעסוק בתחום השדכנות, היא כנראה הייתה מביטה בכם בפליאה ובתימהון. ביטויים כמו "חרדית" ו"שדכנות" כלל לא היו מוכרים לה, וגם על ארץ ישראל היא שמעה רק מרחוק. לא העלתה בדעתה לרגע שיבוא יום בו היא תזכה לדרוך בה.

אבל כמו בסיפורים הכי מרתקים, גם כאן התרחשו ההתפתחויות בלתי צפויות, והובילו את מרים לתפנית חדה בחייה ולהפיכתם לשונים לחלוטין מכפי שיכלה אי פעם להעלות בדעתה.

מרים גילביץ כילדה קטנה

מרוסיה לישראל

מרים נולדה בקאזאן, בירת הרפובליקה הטטרית שברוסיה, העיר המוכרת לרבים מאתנו הודות לרב יצחק זילבר ז"ל שהתגורר בה. "גדלתי במשפחה יהודית שאינה דתית", היא מספרת. "אמא שלי הייתה יהודייה גאה ואף נהגה להתפלל בעל פה. היא סיפרה לנו תמיד על השורשים שלנו, ועל הרבנים במשפחה של סבא. הייתה לאמא מחברת בה נרשם הייחוס המשפחתי שלנו מדורי דורות, וגם צוין מה עלה בגורלו של כל אחד – מי נרצח בשואה, מי בפוגרומים וכדומה. מהמחברת הזו הבנתי שהיו במשפחתנו אנשים מאמינים מזה דורי דורות. אבל אני גדלתי במציאות שאינה דתית כלל, ודברים רבים הנוגעים ליהדות כלל לא היו מוכרים לי במשך שנים, גם לאחר שכבר עליתי לארץ וחזרתי בתשובה".

את העלייה לארץ עשתה מרים בסוף שנות ה-90, כשהיא כבר הייתה נשואה עם שני ילדים. "התגוררנו בירושלים, באחת השכונות המתחרדות, ובאופן טבעי נחשפתי ליהדות, אך לרגע לא הרגשתי שזה קשור אליי או מחייב אותי במשהו", היא מסבירה.

אבל בכל זאת, הם החלו לחוות תהליך כלשהו, שגם הוביל להחלטה: הם מעוניינים לקיים ברית מילה לבן המתוק שלהם. "לא זכינו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בגיל שמונה ימים ברוסיה, ולכן החלטנו לקיים את הברית בגיל שנה וחודשיים, בבית הכנסת השכונתי", מסבירה מרים. "לא היה מישהו אחד מהבלוק בו התגוררתי שלא הגיע לאירוע, כדי לראות איך ילד בן שנה וחודשיים שכבר הולך בכוחות עצמו ואפילו רוכב על אופניים עובר ברית מילה. זה היה אירוע מרגש ונדיר, שגרם לי להרגיש במוחש שבורא עולם אתנו.

"כשהילדים גדלו הציעו לי לשלוח אותם לגן חרדי, והסבירו לי כמה שזה נוח – אין שביתות, אין הפגנות, הגן מספק אוכל חם לילדים, ואפילו מלמדים אותם את אותיות האל"ף בי"ת בגיל צעיר. זה דיבר אליי, וכך שלחתי את הילדים לגן חרדי, וגיליתי איך שזה משפיע לכולנו על החיים. הילדים חונכו לא רק למצוות, אלא גם להרבה ערכים, התנהגות ודרך ארץ. ממש הרגשנו את זה כמשפחה.

מרים מציינת כי כלפי חוץ המשיכו חייהם כרגיל, עם עבודה, לימודים וגידול הילדים. "אולי זה נשמע מוזר", היא אומרת, "אך למרות שהתגוררנו לצד משפחות חרדיות, חסרו לנו מושגי יסוד בסיסיים ביותר, ואני זוכרת את עצמי יוצאת מהבית ביום כיפור, רואה את האנשים עם בגדים לבנים כשהם צועדים לבית כנסת, ושואלת את השכנה בתמימות: 'מה זה היום הזה, למה כולם לא אוכלים ולא שותים?' היא הסבירה לי, והחלטתי שגם אני רוצה להיות כמו כולם – אז צמתי וניסיתי להתפלל. אבל לא ידעתי מה ולמה. אחר כך הגיע חנוכה, ובכל יום מחדש העמדתי נר נוסף על החלון. חשבתי שככה מייצרים חנוכייה. כשהגיע חג הפסח, הודיעו לי הילדים ש'צריכים להביא לגן מצה', ואכן כך היה – קנינו מצות, ושלחנו עם הילדים לגן. פשוט כי הם רצו. מבחינתי כמו שמביאים לבית ספר מחברת וקלמר, כך צריך להביא גם מצה, אך לא הבנתי מה מעבר לזה".

החמצה, בושה והתעוררות

באחד הימים נשמעו דפיקות על דלת ביתה של מרים. היו אלו שתי נשים בעלות חזות חרדית שביקשו להיכנס ולשוחח איתה. עד היום מרים לא יודעת להסביר מה גרם לה להיענות בחיוב ולהכניסן לבית. "יחד ושוחחנו", היא נזכרת. "הן סיפרו לי על מצוות טהרת המשפחה ושכנעו אותי להתחיל להקפיד על כך. זה לא שמיד התחלתי לשמור, אבל משהו נכנס וחדר ללב".

ההתעוררות האמיתית הגיעה בגיל 35. "היה זה אחרי שנים שהתגוררנו בירושלים, הספקנו לחגוג בר מצווה לבן, וגם ראינו סביבנו משפחות רבות שומרות מצוות. באותם ימים אמא שלי עלתה לארץ ומכיוון שהיא הדליקה נרות בערב שבת, גם אני הדלקתי לפעמים. אמא, שכאמור מאז ומעולם הייתה מחוברת ליהדות, החלה לבקר בשיעור תורה קבוע, ותמיד חזרה משם קורנת מאושר וסיפרה לי כמה כוח שהוא נותן לה.  

"החלטתי להצטרף אליה, ומהר מאוד הבנתי על מה היא מדברת. השיעור לא נתן רק כוח, אלא גם אוויר לנשימה. עד היום אני זוכרת את שמה של המורה ואת המדרשים שסיפרה על פרשת השבוע. אחד הדברים שהיא דיברה עליו רבות הוא חשיבות הדלקת נרות שבת, והסבירה לנו כי בעת הדלקת הנרות אפשר לבקש הכל. בזכותה גם שמעתי לראשונה על כך שיש זמן מסוים להדלקת הנרות, והמורה הסבירה לנו שאם עובר הזמן הזה – אסור להדליק.

"מאז השתדלתי בכל שבוע להדליק נרות שבת, ומאוד התחברתי למצווה. אני זוכרת שהיה יום שישי בו יצאתי לבילוי עם הילדים בהרצליה, ובדרך חזרה הביתה הסתכלתי בשעון וראיתי שזמן הדלקת הנרות חולף. את תחושת הבושה וההחמצה אני זוכרת עד עכשיו. אלו היו רגעים של התעוררות גדולה, בעקבותיהם החלטתי שאני מתחילה להקפיד על הדלקת נרות בזמן באופן ומכבדת את השבת. לאחר מכן גם חלה התחזקות בתחומים נוספים. בשלב מסוים נפרדתי מבעלי, וכל אחד מאתנו המשיך בדרכו, כשאני ממשיכה לגדל את הילדים ולהעניק להם חינוך לפי שאיפותיי".

"איך הסתירו זאת ממני?"

למרים היה ברור שהיא מעוניינת להקים את ביתה מחדש, אך כאשר נפגשה עם אחד הבחורים, הוא הפתיע אותה כששאל אותה כבר בפגישה הראשונה שאלות מתקילות: "את מאמינה בבורא העולם?" "מקפידה לשמור מצוות?" ועוד שאלות בסגנון.

"השבתי לו בפשטות שאני מאמינה בלב, אך מבקשת שלא יעשה לי מבחנים. שיערתי שהוא יסגור את הנושא ויתקדם הלאה, אלא שהוא הפתיע אותי. ישבנו אז בשולחן מחוץ לבית קפה, והוא הציע: 'ניכנס פנימה כדי להתחמם'. כשהיינו בפנים הוא הוריד את כובע הקסקט, וראיתי על ראשו כיפה. הוא הסביר לי שהוא עבר תהליך של גיור, וכיום הוא לומד בישיבה. במשך שעה ארוכה הוא גולל באוזניי את סיפור חייו – על הגיור ועל התפנית שחווה כאשר בחר להצטרף לעם היהודי. זה טלטל אותי. חשבתי על כך שבן אדם עובר כל כך הרבה תהפוכות עם עקשנות אינסופית, העיקר לחיות כיהודי, ואילו אני שנולדתי כיהודייה לא ממש בוחרת לחיות את חיי באופן שכזה. אמנם לא התחתנתי עם אותו בחור, אך זה עורר בי רגש חם מאוד ליהדות".

מרים עוצרת לרגע, ומבקשת לספר על עיסוקה באותם ימים: "עבדתי באותה עת כמפיקה בערוץ טלוויזיה בינלאומי בשפה הרוסית. נדרש ממני להיות זמינה במשך 24 שעות ביממה, כולל שישי ושבת. בתחילה זה היה עבורי מאוד מורכב – איך אפשר להמשיך בתפקיד כשאני שומרת שבת ולא יכולה לענות לטלפונים? לשמחתי, באותם ימים הכרתי את הרב בן פורת מבית וגן. שמעתי את השיעורים שלו ובזכותו המשכתי ללמוד במדרשה. בתוך זמן קצר הוצאתי מארון הבגדים את כל הבגדים הבלתי צנועים שהיו לי, והשתניתי מאוד גם מבחינה חיצונית. בעקבות השיעורים וההתחזקות לא רק שהבנתי שאפשר להצליח גם בלי לעבוד בשבתות, אלא גם הכתה בי השאלה: 'איך הסתירו ממני? איך לא גילו לי על היהדות המופלאה הזו?'

"באותו זמן המשכתי להיפגש עם בחורים, כשהפעם מציעים לי מלכתחילה שומרי מצוות, ואני תוהה בליבי – 'אם כל השדכניות מצליחות להציע כל כך הרבה שידוכים, למה שגם אני לא אעסוק בכך?' בנוסף, שמעתי סגולה לשידוך – 'אם את רוצה שידוך לעצמך, תעשי למישהו אחר'.

"כך, עוד לפני שהתחתנתי, התחלתי לבחוש בתחום השידוכים. בסופו של דבר דווקא לא הכרתי את בעלי דרך שדכן רשמי, אלא היו אנשים שהכירו בינינו, וכך זכינו להקים את ביתנו בסייעתא דשמיא, עם רצון משותף – לעשות נחת רוח לבורא עולם".

סודות הבית היהודי

מאז אותם ימים הצטרף לקריירה של מרים גם תחום עבודה נוסף: שדכנות. "החלטתי לעסוק דווקא במגזר משודכים ספציפי מאוד – בעלי תשובה או גרים וכן שידוכים מאתגרים של פרק ב', ג' ואפילו ד', מתוך הבנה שבאופן טבעי הם אלו שמקבלים פחות הצעות ביחס לאחרים", היא מסבירה.

מאז ועד היום הפגישה מרים מאות משודכים, כשבמקביל היא לומדת אימון יהודי אישי בשיטת בני גל, ומתמחה בכך במיוחד לצורך תעסוקה ומציאת שידוכים. לצד כל זאת היא ממשיכה לעבוד כמפיקה בערוץ הטלוויזיה 'כאן' בשפה הרוסית.

יש קשר בין שני העיסוקים?

"כן, בהחלט. עבודת ההפקה נועדה במהותה למצוא את האדם המתאים לשידור ולקשר אותו לתוכנית שמפיקים. כך גם השידוך, נועד לחבר בין שני אנשים כדי למצוא את האדם המתאים".

השידוך המהיר ביותר שעשתה מרים התבצע תוך עשר דקות בלבד. "היה זה כשהגיע בחור מבני ברק להירשם אצלי", היא מספרת. "ישבנו במלון בירושלים ורשמתי את הפרטים שלו. הוא קצת היה מאוכזב מכך שלא יכולתי להציע לו מיד מישהי, אבל הבטחתי לו שאנסה לחשוב. לאחר שסיימנו נפרדנו – הוא נסע לבני ברק ואני יצאתי מהמלון ופניתי לחזור הביתה ברגל. כשחציתי את הכביש פגשתי ברמזור בחורה שהכרתי היטב שידעתי שמחפשת שידוך, ופתאום היכה בי רעיון – אולי היא תתאים לאותו בחור?  כששאלתי אותה אם רעיון כזה יכול להיות רלוונטי, היא השיבה בחיוב. עוד באותו יום יצרתי קשר עם הבחור וקבעתי פגישה. מדובר בשני בעלי תשובה שכבר זמן רב חיפשו שידוך, וכנראה שההתאמה הייתה מושלמת – הספיקו להם שלוש פגישות בלבד כדי להחליט שהם מתחתנים. זה היה השידוך הכי מהיר שהובלתי, וכיום הם ברוך השם כבר הורים לילד מתוק".

בני הזוג שהשידוך שלהם נעשה תוך 10 דקות

יש לה גם סיפורים מרגשים על שידוכים למבוגרים: "האדם המבוגר ביותר שחיתנתי הוא בן שישים וארבע, ויש גם כמה שידוכים של פרק ג' ו-ד' שהקימו בתים נהדרים וחיים באושר רב".

כל אחד יודע שהרבה יותר קל לשדך זוג צעיר טרי ורענן, מאשר לשדך בעלי תשובה, גרושים ומבוגרים. למה בכלל נכנסת לתחום כל כך מורכב?

"כי זה מעניק לי סיפוק מדהים. תחשבו מה זה כשאת מחתנת רווק בן שלושים ושמונה ורואה את כל המשפחה שלו רוקדת ומאושרת, או מחתנת זוג מבוגר, ומתבשרת מהבעל לאחר שנה שבגיל ארבעים וחמש הוא זכה לראשונה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, או מחתנת גרוש בן חמישים שבמשך עשרות שנים לאחר הגירושין חיפש את זו שמתאימה לו ולא מצא. נכון שלא קל לעשות את השידוכים האלו, ומתוך מאות פגישות שאני מובילה בשנה, יוצאים רק שידוכים בודדים, אבל השם נותן כוח וזוהי שליחות".

מרים גם מציינת שמכיוון שהיא עובדת בתחום ההפקה עם ציבור חילוני שבחלקו חווה משברים קשים סביב נושא הנישואין, היא נשאלת על ידי חבריה לעבודה לא פעם: "איך קורה אצלכם שבחורים נפגשים כמה פעמים – וסוגרים שידוך, שלאחר מכן ממשיך לעתים קרובות זמן רב יותר מאשר אצלנו?" "אני בכל פעם מסבירה להם את האמת", היא אומרת. "הקב"ה נתן לנו ספר הוראות בנושא טהרת המשפחה ושלום הבית, וכשפועלים לפי הספר זוכים בסופו של דבר לקשר עמוק ואמיתי, וכך בסופו של דבר זה נראה".

ויש לה גם מסר פשוט שהיא מבקשת להעביר: "לא משנה בני כמה אתם, מה הרקע או מה העבר שלכם - אף פעם אל תתייאשו. שידוכים מתרחשים באופן ניסי ופלאי, וכשדכנית אני יכולה להעיד שאני רואה ומרגישה את הקב"ה בכל יום מחדש. זה מגיע לפעמים באופן הכי לא צפוי, ובזמן שלא חשבתם שזה יתרחש, אבל בורא עולם מחליט, וזה פשוט קורה. אני מרגישה באופן אישי שמאז שהפכתי לשדכנית, האמונה שלי מאוד התחזקה. אני יודעת שהקב"ה לא מתייאש מאף אחד מאתנו, ואנחנו רק צריכים לפתוח את הפתח ולא למנוע חלילה את השידוך".