"כל רגע שהוא איתכם – זה רווח נקי. לא כדאי לוותר על הקירוב". סיפור בן שנה

לפני שנה בדיוק, כמה ימים אחרי שמחת תורה, אמא אחת התקשרה להודות לי, והזכירה לי את הסיפור שלה: יש להם בן, צעיר בן עשרים, שהידרדר מאוד מבחינה רוחנית ונפשית. הוא עבר טראומות לא פשוטות, והגיע למצב שבו הוא כבר לא כל כך שמר... שמחת תורה התקרב, והבן ביקש מהוריו להגיע לעשות איתם את החג בבית, בירושלים. אבל, הוא אמר, הוא רוצה לבוא רק לסעודת ליל החג, ולא להישאר לישון ולהיות איתם במשך כל החג, כי יש לו אירוע חשוב שהוא לא רוצה לפספס.

מבחינת ההורים, זו לא היתה אופציה. ככה לעזוב באמצע החג? "מה פתאום, או שאתה בא לכל החג, או שאל תבוא בכלל", הם אמרו לו. אבל הבן הפציר בהם. הוא מתגעגע להקפות בבית הכנסת, הוא מתגעגע לאוכל הטעים של אמא. הרי ממילא אני נוהג כמו שאני נוהג וחי כמו שאני חי, אל תמנעו ממני את הסעודה ביחד עם כולכם, את חווית החג. זה ממש חשוב לי", הוא אמר. ההורים התלבטו מאד, והתקשרו להתייעץ איתי בעניין.

אני לא מוסמך לענות על שאלות הלכתיות, ודאי לא שאלות חמורות שכאלו. אבל זכור לי שהרב אורי זוהר זצ"ל סיפר לי שכל מה שהוא הצליח לחזור בתשובה, זה בזכות היתרים שנתנו לו בתחילת דרכו, לבוא להתארח. גם הרב אורי זכה לארח כמה משפחות שהגיעו ל"חצי שבת", וקיבל לכך בזמנו היתר מהרב פישר זצ"ל, ובסופו של דבר, המשפחות האלו חזרו, ובגדול. בעצמי שמעתי את הרב אורי מתיר להורים להזמין במצבים כאלו: "בכל מקום אחר", הוא אמר, "בטוח האוכל יהיה פחות כשר, והאווירה פחות צנועה. לכן מה תרוויחו אם תאסרו עליו להגיע? תזמינו, ותפנקו, כי זו הדרך לקרב. כל רגע שהוא איתכם – זה רווח נקי, ואם באיזה שלב של השבת הילד יבחר לעזוב, זה עסק שלו, ולא כדאי לוותר על הקירוב רק בגלל החשש הזה, שמא יעזוב".

חזרתי על דבריו, המלצתי לאמא להכין מטעמים שווים במיוחד, ואמרתי לה: "לכי תדעי, אולי באמת בסוף לא יהיה לו כוח להמשיך את הלילה, והוא יירדם, וכך יעשה את החג כולו איתכם... כדאי גם לשאול רב פוסק, שמכיר ומומחה בשאלות ובמורכבויות כאלו, כי כל מקרה לגופו, ואז תהיו רגועים, ובעזרת השם שיהיו בשורות טובות".

שבועיים אחר כך שיתפה אותי האם שזה באמת מה שקרה. הילד נהנה כל כך בריקודים בבית הכנסת, ובארוחת החג המפנקת, שבסוף, אף על פי שהוא תכנן לעזוב בלילה ולנסוע לאותו אירוע, הוא פשוט נרדם... בבוקר הוא קם, ונחרד מכך שהוא נרדם ופספס את האירוע.

איך הבוקר הזה המשיך, כולם יודעים. קול האזעקות התחיל, והבשורות הנוראיות התחילו לטפטף. רק בהמשך הוא תפס שהאירוע, המסיבה שאותה הוא פספס, היא מסיבת הנובה, ואמא שלו הבינה שזכות האירוח והקירוב, הצילו לה את הילד...

שנה חלפה. וואו, איזו שנה עברה עלינו. אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים, ורק יודעים דבר אחד: "מאויבי תחכמני". כמו ששונאינו רוצים להפריד ולסכסך בינינו, כך הקב"ה רוצה אחדות, וזה מתחיל בבית. אם נדע ונשכיל לקבל, לקרב ולחבק – נוכל להציל נשמות. כפשוטו. יעזרנו ה', שנצליח.