שווה סיפור: למי אני שייכת?

בשבילי, השבעה באוקטובר היה תחילת הולדתי מחדש, היום הנורא שגילה לי למי אני שייכת.

שמי נטע. את השם שלי, הורי העניקו מתוך רצון להצמיח דור חדש. הם היו שורדי שואה, שידעו דבר אחד או שנים על מפלצתיות שפורצת מאדם, על שנאה ללא גבול ובעיקר על החיים שלאחר המוות. הם היו הוכחה חיה ל"עם ישראל חי". משם הם יצאו אחרת. הקשר שלהם ליהדות היה ישראלי-ציוני. גדלתי על מצע אתיאיסטי ברובו, בקיבוץ של "השומר הצעיר", וזו גם היתה השקפתי, בעלת הפנקס האדום.

לצערי, גיליתי אמפתיה לצד השני של הגבול יותר מאשר לבני עמי. מבחינה פוליטית הגדרתי את עצמי כשמאל-מרכז, עברתי לגור במרכז הארץ ונטמעתי בהלך הרוח התל אביבי. במקום עבודתי היה מנעד רחב של אישיויות שונות ומגוונות, אבל אני תמיד בחרתי במוכר והטוב. חוץ מ"שלום" מנומס לא הייתי מחליפה מילה עם אף אחת ששונה ממני. למה? ככה. אולי זו היתה התנשאות, או חשש. תכל'ס, לא היה קשר.

שבעה באוקטובר 2023. האזעקות שניסרו את הבוקר הרעידו בי מיתר. מבוהלת, התחלתי לקבל הודעות, שמות, תחנונים. היתה לי משפחה, וגם הרבה חברים, בקיבוצים שבעוטף, ופתאום ראיתי את הבתים שלהם מזווית אחרת – של חורבן, הרס והשמדה. ניסיתי לעודד, לתמוך, עד שנדמו הקולות, המילים. פכרתי אצבעות, לא מאמינה שאין אף אחד שיכול לעזור ואין למי לפנות.

האבל היה נורא, משותף לכולנו, כל עם ישראל. נכנסתי לחרדה, מפחדת מהנודע וממה שעוד לא. הבן היחיד שלי היה בחו"ל, שם התגורר בשנים האחרונות. לפחות כאן רווח לי. פחות אחד לדאוג לו. כל החומות, המגננות, כל מה שנבנה כאן בארץ – קרס מול עיני. האמונות שלי, התזות שדבקתי בהן בכל הכוח, שגדלתי עליהן – התאדו. לא היה על מי לסמוך.

במשך מספר ימים ניסינו לשאוף אוויר, אך גילינו אותו מלא אפר. במצב הרוח הזה חזרנו לעבוד, או לפחות לנסות לעבוד, תוך שהקרבות על אדמת הארץ ניטשים, תוך שספירת הנרצחים ממשיכה והמספרים קופצים בעשרות משעה לשעה. לוויות מילאו את כל הערים, עשרות בכל שעה נתונה. הזיה בהתגלמותה, מציאות מטורפת. כולם היו באבל, עצב עמוק, מכונסים בעצמם, ואני רציתי לעשות משהו, לתת, להרגיש שאני מסייעת. לא יכולתי לשאת את חוסר האונים. כך שמעתי קולגה דתייה, שבימים אחרים לא הייתי שמה לב אליה, מספרת על מיזם שלה ושל בעלה – הם בודקים לפי שמות איפה יושבים שבעה, ודואגים לפרסם ולשלוח לשם אנשים. היא שאלה אותי אם ארצה לסייע להם, והשבתי בחיוב. התחלתי ללכת בכל יום לעשר משפחות לפחות, לנחם. היה קשה לתפוס מציאות כזו, שבארץ שלנו לא יהיה מי שיבוא לנחם... עברתי בית-בית, אני והקולגה, ושם נחשפתי לפנים אחרות, לסגנונות אחרים, למנטליות שונה. ראיתי את כל גווני הקשת, ושם הבנתי שאני לא עיוורת צבעים. משהו בי נפתח. לא ממש עניינו אותי הדעות שלהם, רציתי רק לשמע ולנחם, להכיר.

באחת הפעמים, אמא של אחד ההרוגים ביקשה שידליקו נרות שבת לעילוי נשמתו. זה היה יום חמישי, ומחוץ לבית חיכתה ערמה של מארזי נרות, גפרורים וברכות, שמשהו עמל עליה באהבה רבה, ראיתי את ההשתוקקות שלה, ומשהו בי נכמר. הייתי רחוקה לחלוטין ממצוות, אבל לקחתי איתי מארז אחד כשיצאתי. לא באמת ידעתי מה עושים, אבל אחר כך, בבית, ראיתי שהכל כתוב בדף המצורף, ולראשונה בחיי הדלקתי נרות שבת. זו היתה הרגשה שמעולם לא חוויתי. למשך מספר רגעים הרגשתי הבנתי שיש משהו נעלה יותר שנמצא כאן. מין קשר ערטילאי משהו. לא קראתי לעצמי "מאמינה", אבל הבנתי באותן דקות – שאני עדיין לא מבינה הכל.

ככל שהעמקתי את הסיוע והעזרה לאותן משפחות, מעגלי ההיכרות שלי התרחבו. תרמתי והתנדבתי בעוד יוזמות ופעילויות. לא נתתי לעצמי אפילו רגע לנוח, לנשום, לעכל. הגעתי לעוד ועוד טרגדיות ועוצמות של סבל בלתי נתפסות, גבורה של יחידים ושל רבים. לאט-לאט התחלתי לטבוע בכאב. היו ימים שבהם הכל היה קודר, רע ומר. לא ראיתי תקווה. באחד מהימים הללו קרסתי. הרגשתי שאני שוקעת באבדון, בייאוש שמשתלט. לא יכולתי עוד לשאת את הכאב. מתוך הכאב גמלה בי החלטה: לא עוד. לא מסוגלת לשאת עוד, לא מעוניינת לשאת. אני עוזבת את הארץ, עוזבת את הטרגדיה.

ומדיבורים – למעשים. ערכתי כמה בירורים, וקניתי כרטיס לכיוון אחד – לתאילנד. רציתי לשלוח הודעה לבן שלי, אך לא היה בי אומץ. אני, שחינכתי אותו לאהבת הארץ, עוזבת בקול גדול? דחיתי את ההודעה מיום ליום. בינתיים המשכתי לעבוד, ובמקביל להתכונן לעזיבה.

בוקר אחד קמתי לעבודה, מותשת. בעודי עולה במעלית של הבניין רב הקומות שבו עבדתי, צדה עיני את המסך הדיגיטלי, בכותרות השעתיות שלו, וראיתי בחטף את הכותרת: "יאיר אנסבכר: מאז שחזרתי משדה הקרב בדרום, אני חש צורך לחבק כל יהודי". זה הדליק בי משהו. הכרתי את אנסבכר – לא אישית, אבל ידעתי שהוא לוחם עטור שבחים, נכד לניצולי שואה, מה שחיבר אותי אליו מאוד, למרות התהום העמוקה מאוד מאוד שהיתה בינינו בהשקפת העולם ובאידיאולוגיה. חלקתי עליו רבות, אבל עכשיו, המשפט הזה הזכיר לי משפטים אחרים, של אבא שיצא מהמחנות. הרגשתי שיש כאן אמירה שחשובה לי מאוד. הלכתי לחפש את הפוסט המלא שלו.

הוא סיפר על קרבות גבורה, על מעטים מול רבים, על הרגעים שבהם עבר עם חבריו דלת-דלת, מחפשים ניצולים, לב פועם, מישהו לחבק. באותם רגעים לא היה אכפת לו מי העומד מולו, אם הוא ימני, שמאלני – הוא ראה רק יהודי. שם היה לכולם גורל אחד. הארורים לא הבדילו בין שחור ללבן, דתי או חילוני, כולם היו שווים לאבדון, שמד ומחייה מן העולם, וכל אחד שניצל היה עולם ומלואו. הוא רצה רק לחבק, לאהוב. אלו היו רגעי קודש, שבהם חלחלה ההבנה שכולנו חייבים להיות יחד. לא רק במוות.

זה צמרר אותי. המשפט הזה הלך איתי לאורך היום. זה היה משפט דומה למה שאבי אמר כאשר הם יצאו מהמחנות, אודים מוצלים מאש. כל יהודי היה עולם. ואני רוצה עכשיו לעזוב את האדמה הזו, ששייכת לעם שלי, שעליו אני מתאבלת – רק כי אני מיואשת?! וכי יש לי פריווילגיה כזו, בשעה כמו זו? מה היו הורי אומרים על זה? ואם יאיר, שלחם וראה הכל, מוציא מתוכו משפט כזה, אולי כדאי לי לחשוב עוד קצת, להכניס מחדש את הלב למאמץ, ולהתחיל לחשוב בצורה דומה.

בבית שלחתי הודעה לבן שלי. במקום ליידע אותו בהחלטה, כתבתי שאני רק שוקלת הגירה לתאילנד. הוא ענה לי מיד. "תחשבי שוב, אמא. המצב אולי רגוע כאן, אבל לא טוב. אני נקרע מגעגועים לארץ, לא יכול להישאר כאן כך. וכן, האנטישמיות מתחילה לצוץ גם בחו"ל, לא בטוח שזה מה שנכון". הייתי המומה מהתשובה שלו. לא כך הכרתי את הבן שלי, ולא חשבתי שהמצב בארץ ישנה לו עד כדי כך.

המשכתי את ההתנדבויות שלי בניחום אבלים, משהה בינתיים את תוכניות ההגירה שלי. אבל הפעם היה פה נדבך נוסף. החלטתי לחבק - לפחות באופן מטאפורי - כל יהודי שאני פוגשת. לראות את הטוב שבו, לעטוף באהבה. זה היה מעניין, ולא בהכרח קל, לימדתי את עצמי לאהוב באמת – את הקולגה עם השביס; את המתנחלת עם סנדלי השורש; את העבדקן שמחלק ספרים בצמתים; את השכן מתחת, שמוציא את שקיות האשפה למרחב הציבורי מבלי לפנות; את הנהג שחתך אותי לפני רמזור ירוק; את כולם. העולם נהיה צבעוני וגדול. התחלתי להרגיש טוב יותר. החלטתי לבטל באופן סופי את תהליך ההגירה שהתחלתי.

יום אחרי שביטלתי את כרטיס הטיסה, קיבלתי הודעה מהבן שלי: "אני חוזר לארץ. מתגייס". עלו לי דמעות לעיניים, יש מי שקורא את המחשבות שלי שם למעלה. הייתי גאה בו, למרות הדופק המואץ שלי שהגיע כשהבנתי שהבן היחיד שלי נכנס לעזה בעוד מספר ימים, למרות החרדה שהתחילה להשתלט. בלי לחשוב יותר מדי, לקחתי ספר תהילים קטן שחילקו באחד מבתי האבלים, פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. אמרתי כל מזמור באיטיות, נחשפת לראשונה למילים שביטאו בעבורי כל מה שהיה לי לבקש, ויותר. משהו אמיתי התחיל להתחבר.

לפני מספר שבועות, הבן שלי שלח לי וידאו מהסליחות בכותל. הוא היה שם, במדים. הצטמררתי. השירה, האחדות, העוצמות של חיבור לא-ל אחד, ובעיקר הזכות לדעת שהבן שלי מכיר את המנגינה. דמעות עלו בעיני. שלחתי לו בחזרה אימוג'י תואם, של עיניים מלאות דמעות.

המום, הוא שלח לי: "אמא, זו את?".

"זו אני", עניתי. וידעתי באותם רגעים שהתפייסתי. עם עצמי, עם עמי, עם אלוקי.