נובה – נוסח תשפ"ה: ההקפות השניות המרגשות ביותר שתראו. צפו בגלריה

כמו בכל שנה, הקפות שניות – זה זמן לקבלת בוסט של שמחה לכל השנה.

השנה, במיוחד אחרי שראיינתי כל כך הרבה נשים, למעלה מ-90 נשים שהטבח שינה את חייהן מהקצה אל הקצה, הרגשתי מעין סגירת מעגל להגיע לאותו מקום שבו התקיימה אז מסיבת נובה, ולהתפלל מעומק הלב דווקא על ידי כוח השמחה.

להגיע לשם, להיות בדיוק באותו היום, שנה אחרי כל מה שקרה לנו, ולשמוח - להמשיך את הריקוד שלהם, ולהשמיע לכל העזתים שעוד נשארו שם ש"עם ישראל לא מפחד – כל כך ריגש אותי.

בדרכי לשם חשבתי שזאת הפעם הראשונה שהם ישמעו מוזיקה חזקה כל כך, כמו אז. רק הפעם, ממקום של ניצחון.

מנחם מענדל מולוקנדוב, חב"דניק בן 20 בסך הכל, ארגן את כל חג שמחת תורה בנובה, תפילות ומניינים, והגיעו אליהם כ-60 חבר'ה, לרקוד עם התורה, לשמוח, לקבל חיבוק, מילה מנחמת ולהמשיך הלאה עם עוד כוחות.

מנחם, בן 20, הקים את בית חב"ד נובה

במוצאי החג, פורום התקווה וארגון איילת השחר ארגנו הקפות שניות. ומה שהלך שם...

אי אפשר להסביר במילים.

כשהגעתי לשם, הרגשתי איך עם ישראל בתפארתו - דווקא מתוך הכאב והשכול נוספו בו כוחות אדירים של תעצומות נפש עילאיות.

בדיוק שנה אחרי, באותו מקום - המון ניצולים שחזרו לשם, משפחות חטופים, חיילים שנלחמו, אנשי זק"א, איחוד הצלה, משפחות שאחים או הורים שלהן נרצחו... כל אחד והסיפור שלו, וכולם שם ביחד, במסיבת נובה תשפ״ה - הקפות שניות.

מהתורה אנו שואבים כוחות, וכמו שהתורה היא נצחית - כך כוחותינו נצחיים.

כמה שאני אוהבת את העם המתוק והעצמתי שלנו. מרטיט את הלב והנפש.

הרגשנו שלא יכלנו לצאת משם...

ניסיתי להעביר לכם את התחושות בכמה סרטונים שהסרטתי. ממליצה לכם לצפות כדי להתחבר.

אפרת מור, שבנה עדין חטוף, הגיעה לשם, נעמדה ועצרה ליד תמונת בנה, אך מיד המשיכה לריקודים, וציינה: "איתן - אנחנו רוקדים בשבילך. לתת לך כוח להתמודד שם, עד שתחזור אלינו תכף ומיד ממש".

הפוסט שהעלתה אפרת מור, אמו של איתן

אבישג ליבמן, שבנה, אליקים הי״ד, נרצח, הגיעה לשם גם היא, והפגישה את הנכד שנולד להם עם התמונה של הדוד אליקים היקר.

האחיין פוגש את הדוד הי"ד

כואב הלב לראות את זה, במיוחד שאליקים אהב ילדים כל כך וחיכה כל כך לאחיין החדש שנולד.

וגם כאן, מיד אחרי המפגש - הם המשיכו לרקוד את הריקוד שלהם, למענם. עבורם.

הבן של משה אוחיון מאופקים הי״ד, הגיע לשם ולא הפסיק לבכות. חברו הטוב חיבק אותו, ותוך כדי הדמעות של האובדן ושל הכאב החד כתער על אביו היקר ואחיו שנרצחו, הוא רקד וסיפר לי שהוא ואחיו היו אמורים להגיע לנובה לפני שנה, אבל כיוון שהם מתנדבים בארגון של ילדים מיוחדים, הם נשארו איתם בבית, ולמרות הכל – אחיו ואביו נרצחו, והוא ניצל.

ריקוד ניצחון - הבן של משה אוחיון הי"ד מאופקים, שאביו ואחיו נרצחו, רוקד עם חבריו ומקבל חיבוק מחבר קרוב, כדי לקבל כוח ושמחה ביום הזה. למרות כל הדמעות, הוא לא נותן לחמאסניקים לפגוע במורל שלו

דמעות של עצב ויגון עם ריקוד וחיבור לכל עם ישראל.

כל שיר ששרו שם חיבר יותר את הנשמות זו לזו. נשמות שאינן מכירות, אבל מרגישות את הלב זו של זו.

אחד מאנשי זק״א רקד עם אחד מאיחוד הצלה - שניהם הגיעו עם המדים שלהם, ורקדו תוך כדי הדמעות שניגרות מעיניהם. הם בכו, אחד על כתפי השני, והמשיכו לרקוד, וכאילו אמרו זה לזה "העצב לא יעצור אותנו, להפך!". וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

רואים אותו? הוא חוזר לכאן אחרי שהציל עשרות יהודים... חוזר לכאן - ורוקד את החיים של העם שלנו. כמעט לכל אחד מכאן יש סיפור מרומם

הם המשיכו לרקוד את הריקוד של אלה שכבר לא יוכלו לרקוד בגשמיות, אבל הנשמות שלהם היו שם.

הרגשנו אותן. רוקדות עם התורה, שמחות שעם ישראל חי וקיים וימשיך להתקיים. למרות כל מה שעברנו במשך ההיסטוריה - פוגרומים ושמד, אינקוויזיציה, שואה וכו' - אנחנו כאן.

הרגעים האלה כל כך מרגשים ומרטיטים את הלב.

היכולת לעבור מעצב לשמחה, מכאב - לתקומה ולתקווה.

להבין שזה העם שלנו - היכולת לחבר ניגודים, לא להתפעל מחושך העולם אלא להאירו על ידי השמחה.

וכעת, מחכים יותר מכל כבר לגאולה השלמה.