האבנים הגדולות של החיים

הקבוצה התיישבה וציפתה למנחה, וזו נכנסה עם מיכל זכוכית גדול ושקית בידה. הניחה את המיכל בעדינות לפניה, חייכה לכולנו האירה פנים ואמרה: "אנחנו עומדות לערוך ניסוי. מהשקית הגדולה הוציאה תריסר אבנים כל אחת בגודל של כדור טניס והניחה אותן בעדינות אחת אחת בתוך המיכל.

כאשר התמלא המיכל לגמרי, ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, שאלה המנחה: "האם המיכל מלא?" וכולנו השבנו: "אכן". ואז הוציאה המנחה מן השקית כלי מלא אבני חצץ, שפכה את החצץ מעל האבנים וניערה מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים עד שירדו לתחתית המיכל. ושוב שאלה המנחה: "האם מלא המיכל?" הסתכלנו האחת על השנייה בפנים שואלות, ורינה ענתה: "כנראה שלא".

"נכון", ענתה המנחה. התכופפה והרימה קערת חול. בתשומת לב שפכה את החול לתוך המיכל החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאלה המנחה: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ענינו במקהלה: "ממש לא".

"נכון", השיבה המנחה. וכפי שציפינו, לקחה המנחה את כד המים שעמד על השולחן ומילאה בו את המיכל עד לשפתו. המנחה התבוננה בנו ושאלה: "איזו אמת גדולה יכולות אנו ללמוד מניסוי זה?" תמר אמרה: "גם כשאנו עמוסות, ונדמה לנו שאין לנו כבר כח וזמן, אם נתאמץ תמיד יהיה אפשר למצוא דרך לעשות עוד".

המנחה הקשיבה ונענעה בראשה לאות שלילה. "אני מחפשת אמת גדולה יותר". ניסינו לחשוב ולהעמיק... והמנחה אמרה: "אם לא נכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". דממה ארוכה השתררה בחדר. "מהן האבנים הגדולות בחייכן? נסו לראות מה חשוב לכן באמת בחיים. רצונותיכן? משפחתכן? עבודתכן? בריאותכן? עבודת ה' שלכן? מה שחשוב ביותר הוא להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת אנו עלולות להחמיץ את חיינו. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים הפחות חשובים לנו (החצץ והחול), יתמלאו חיינו בדברים הקטנים ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים משום כך שאלו את עצמכן את השאלה מהן האבנים הגדולות בחייכן?"

הכיתה רחשה ברעש גדול. היה נדמה שהמנחה הפגישה אותנו עם התסכול של חיינו. איך עושים זאת? הרי יש כל כך הרבה דברים קטנים בחיינו שגוזלים את זמננו היקר, ומותירים אותנו נטולי זמן וכח לדברים הכ"כ חשובים לנו...

מי שעמדה מן הצד, יכלה לחוש עד כמה נגע הנושא ללב כל אחת, נגע עד כאב. המנחה הסתובבה בין הנשים ואמרה: "אני מרגישה את התסכול והפחד, אבל תדעו שעצם המודעות לעניין מגבירה את תשומת ליבנו, לשים בראש הרשימה את החשוב בחיינו. ככל שנבהיר לעצמנו את האבנים הגדולות של חיינו נראה שחיינו מתאזנים מיום ליום. המודעות היא השלב הראשוני, ההפנמה נעשית לאט לאט והופכת עם הזמן להרגל הטוב שלנו".

רחל שלנו הרימה את קולה ופנתה למנחה בעיניים דומעות: "אני מרגישה שנגעת בנקודה הרגישה ביותר בחיי. לדוגמא, ברור לי שילדי הם אחת האבנים הגדולות של חיי ולא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי עסוקה כל כך בחצץ ובחול, שבשבילי במקרה הזה הם הארגון, הסדר והניקיון, והאבן הגדולה והאמתית בחיי נדחקת לאחור, זה מתסכל אותי".

המשך בשבוע הבא...