"בשנה האחרונה לא חגגנו אפילו חג אחד עם אבא": נשות המילואימניקים מדברות

מה עובר על אישה שמוצאת את עצמה במשך שנה שלמה, כשהיא מקדשת על היין לבדה במרבית השבתות? מה עובר על אישה שנדרשת ללהטט בין עבודה ב-100% היקף משרה, לבין טיפול בילדים, הסעתם למקומות הלימוד והחזרתם, לקיחתם לבד לקופת חולים וקימה בלילה לתינוק הצרחן? אה, ושכחנו בתוך כך את הדאגה האינסופית לבעל שנלחם בעצימות גבוהה.

יחד עם כל עם ישראל שמציין בימים אלו שנה למתקפה המחרידה בשמחת תורה, יש גם את נשות המילואימניקים שמציינות שנה שלמה להתמודדות ללא הבעל בבית, ומתחילות שנה נוספת שטרם ברור מה היא צופנת בחובה.

הן עצרו את חייהן באופן חד משמעי, כדי להקדיש אותם למען עם ישראל בזמנים משמעותיים אלו. אז איך הן באמת מתמודדות, והאם יש מי שדואג להן בימים אלו? יצאנו לשוחח עם שלוש נשים שמתמודדות כבר למעלה משנה עם המציאות שנחתה עליהן, וביקשנו לפתוח צוהר לעולמן.

הטילים שהוקדשו למשפחת רחימי

שלומית רחימי: "מודים לקב"ה על ההזדמנות"

"זה התחיל אצלנו כמו אצל כולם: באזעקות בבוקר שמחת תורה", משתפת שלומית רחימי. "הרב בבית הכנסת הורה לכל מי שבר גיוס לפתוח את הטלפון הסלולארי, ובשעה שתיים בצהריים קיבל בעלי שיחת טלפון שבעקבותיה יצא לדרך. הוא נשלח צפונה, והיה במילואים ברצף במשך כחודשיים וחצי. לאחר מכן הוא חזר הביתה למשך כחודש וחצי, ואז יצא לעוד סבב של מילואים. בתום אותו סבב דובר על שהייה בבית של כארבעה חודשים, ולאחריהם יגיע סבב נוסף, אך שבוע לפני ראש השנה הפתיעו אותנו כשהקפיצו אותו בצו 8. הפעם נאמר שאלו מילואים ללא צפי של סיום, ואני חייבת להודות שזה הותיר אותנו המומים, כי לא נערכנו לכך. מבחינתי היה ברור לי שבעלי יהיה בבית בחגים ועד חנוכה, והנה הכל משתנה מקצה לקצה".

אתם נפגשים לפעמים?

"כמעט ולא. הוא נמצא בשטח צבאי סגור ואין אפשרות לבקר אצלו כלל. בעלי יוצא מידי פעם לאפטרים קצרים בבית, ובנוסף, אנחנו גם בדרך כלל מדברים פעם ביום. בסבב הראשון לא יכולנו אפילו לדבר, הוא לא היה זמין כלל, וזה היה בלתי נסבל".

על הילדים מספרת שלומית: "יש לנו חמישה ילדים שיהיו בריאים והתגובות משתנות מילד לילד. יש כאלו שממש קשה להם, בפרט בסבב הנוכחי שהגיע באופן כל כך פתאומי. גם העובדה שנאלצנו להעביר את החגים לבד, השפיעה על הילדים באופן לא פשוט. חגים הם זמן כל כך משפחתי, ופתאום נמצאים לבד, בלי אבא. קשה לי לומר את זה – אבל מבחינה מסוימת זה היה עבורנו כמו ה-7 באוקטובר, מאוד פתאומי.

"נקודות השבירה העיקריות מגיעות כשאני שומעת על נפגעים שאני מכירה, ומיד זה מכניס אותי לחרדות אישיות. גם חגים ומועדים מיוחדים מציפים אותי, וכבר עכשיו אני חושבת על הדלקת נרות חנוכה, וכל כך קשה לי עם ההבנה שייתכן שנהיה שוב בלעדיו. גם פורים היה לא קל בכלל, אנחנו כל כך רגילים לכך שהוא מציף את הבית במשלוחי מנות ובבקבוקי יין, ופתאום הכל ריק. אלו מצבים קשים, שמנסים להדחיק, אך הם צצים ועולים כל הזמן".

ואיך את מסתדרת מבחינה טכנית עם טיפול בחמישה ילדים?

"בתחילת הסבב הראשון נסענו להתארח בשבתות אצל ההורים, אך בשלב מסוים הרגשתי שלילדים הכי טוב בבית, זה הכי מסודר ורגוע – עם שולחן שבת ודף קשר לכל ילד, כשהולכים לישון בזמן וקמים בזמן, ולא נסחבים ברכב מחוץ לעיר. בשבת הראשונה היו הרבה דמעות וגעגועים, אבל עם הזמן כולנו למדנו לחיות עם זה. לא בגלל שזה קל, אלא כי פשוט אין ברירה אחרת.

"כמובן שבנוסף יש את ההתנהלות השגרתית והיומיומית. כך למשל, כשפרצה המלחמה היה הבן הקטן שלנו בן כמה חודשים, והטיפול בו, עם הקימה בלילות, ולאחר מכן ארגון הילדים בבוקר, היו מאוד מאתגרים. זה פגש אותנו גם בהמשך, כאשר הילד נדרש להגיע למיון, ואני מצאתי את עצמי מתמרנת בין הבית העמוס לבין בית החולים, או כשקלינאית התקשורת הודיעה שהיא יכולה לקבל רק בשעות הצהריים, ובעקבות כך נדרשתי לשנות את המערכת של כולנו. לפעמים אני מתעלה על עצמי ומבקשת מאנשים סביבי שיתחשבו ויעזרו כי בעלי במילואים. זה לא נעים, לעתים גם מביך, אך אני חייבת להודות שכאשר אני מבקשת – אני בהחלט רואה התחשבות גדולה".

שלומית עוצרת לרגע, ומבקשת להבהיר: "חשוב לי מאוד להדגיש שעם כל הקושי שהולך ומתעצם מיום ליום, אנו רואים זכות עצומה בתרומה למדינה בשעות גדולות אלו, ומודים לקב"ה על ההזדמנות להיות חלק מכך. יחד עם זה, ברור שאנו זקוקים גם לעזרה של עם ישראל ולמעטפת של המדינה. באופן אישי אני מוציאה סכומים גבוהים מאוד על טיפולים רגשיים לילדים וכן על טיפול זוגי, כשהמדינה מעניקה בסך הכל 1500 שקלים לטיפול זוגי, ו-1500 לטיפול רגשי, לכל המשפחה. זה ממש טיפה בים, כי כל מפגש עולה כ-500 שקלים. אם המדינה באמת רוצה לתחזק אותנו, שתדאג בבקשה למענה הרגשי הנדרש. זה כל כך חשוב, בפרט שעם הזמן שעובר גם הפחדים של הילדים עולים, וגם האתגר בבניית הזוגיות מחדש הופך לגדול ומשמעותי".

ומה נותן לך כוח במצב המאתגר הזה?

"אני מזכירה לעצמי וגם לילדים שאנו נמצאים בתקופה גדולה, שבעזרת השם תביא בשורות של גאולה וישועה לכל עם ישראל. אסור לנו להסתכל במבט מצומצם על הקושי הנקודתי, כי זו תקופה שעוד תיחרט בהיסטוריה של עם ישראל לדורות.

"באופן אישי הדבר שהכי עוזר לי הוא ללמד את עצמי להיות מהצד המקבל. זה מאוד לא פשוט עבורי, כי תמיד הורגלתי לתת, וטבעי שיותר נוח להימנות על אלו שנותנים. כדי להיתרם מאחרים את צריכה לדעת להיות שם, וזה באמת קשה, אך חשוב מאוד לעבוד על כך ולהיעזר ככל שניתן – גם כדי להקל על מלאכת ההישרדות, וגם כדי לאפשר לאנשים נוספים להיות שותפים בדבר הגדול הזה".

משפחת רוט

אייל רוט, הבעל של גלית

גלית רוט: "שנה במילואים, כמעט בלי הפסקות"

גלית רוט מוצאת את עצמה לפעמים קצת בודדה במערכה. היא בת 47, ובזמן שחלק מחברותיה דואגות לבניהן הנלחמים בצבא, היא זו שדווקא בעלה הוא זה שמגויס כבר מאז שמחת תורה, כאשר כתוספת יש לה גם שני ילדים בצבא.

"אני מטפלת ברפלקסולוגיה", היא מספרת על עצמה, "ובעלי פרמדיק במקצועו, עובד במד"א בימים כתיקונם, וגם במילואים הוא פרמדיק. עם פרוץ המלחמה הוא גויס לפלוגה של יוצאי גולני, ובהמשך עבר לעזה, המשיך להילחם עד לחודשי יולי-אוגוסט, לאחר מכן חזר לחופשה קצרה של כמה שבועות, והוקפץ שוב בערב ראש השנה לגזרה הצפונית. אפשר לומר שהוא שנה במילואים, כמעט בלי הפסקות".

ומה קורה איתכם בבית?

"מלבד שני הילדים שבצבא יש לי בת נשואה שנולד לה ילד בתקופת המלחמה, ועוד שלושה ילדים צעירים יותר שמתגוררים בבית. כמובן שמדובר כאן בהתמודדות משפחתית של כולנו, ורק לאחרונה שמנו לב לכך שבמשך כל השנה האחרונה לא היה אפילו חג אחד שחגגנו כולנו יחד בבית, עם כל המשפחה הגרעינית. לכולנו זה קשה, אבל כמובן שהאתגר הגדול נופל עליי, כי המון משימות שבעבר לא ביצעתי, עוברות אליי, ואני בעצם נדרשת לדאוג ולארגן את הכל".

אז איך את מתמודדת?

"הייתי רוצה להשיב לך שאני רגילה לכך, כי גם בימים כתיקונם בעלי עובד במשך שש עשרה שעות ביום, ולפעמים הוא לא חוזר בלילות, ועובד ברצף בכמה מקומות בו זמנית. אבל האמת היא שזה אפילו לא דומה. כי נכון שמבחינה טכנית אני רגילה לזה, אבל כאן מתווספת גם הדאגה הגדולה, הקושי הנפשי והחרדה לשלומו של בעלי. בפרט כשנמצאים בתקופות שבהן אין לנו שום קשר איתו, ומלבד השליש של הפלוגה שדואג לשלוח מידי יום הודעה בה הוא כותב: 'כל הפלוגה בסדר גמור', אין לי מושג מה באמת עובר עליו.

"מה שבעיקר עוזר לי אלו אמונה ואופטימיות. אני מאמינה בלב שלם שמה שצריך לקרות לבן אדם – יקרה לו, וזה לא משנה אם הוא יהיה בביתו או בעזה או בלבנון. בנוסף, אנו מתגוררים בבית שמש, ויש ארגון בשם 'עוגן למשפחות מילואים' שמנוהל בעיר שלנו דווקא על ידי נשים חרדיות, שדואגות לנו במסירות מדהימה ועוזרות מאוד.

"גם בעירייה דואגים למשפחות המילואים ומארגנים ימי כיף וסדנאות של פעילויות. כך למשל קיבלנו בערב סוכות תלושים לקניית אוכל מוכן ועוד כל מיני פינוקים. אחת הנשים ממש אימצה אותנו והיא שולחת לי בקביעות הודעות מידי ערב שבת: 'איזה אוכל אני יכולה להכין לך?' כשאני משיבה שאין צורך, היא ממשיכה לשאול: 'עוף או בשר?' ממש מתעקשת לעזור, ויש גם מישהי שבקביעות שולחת עוגות ומאפים. זו לא רק העזרה הטכנית, אלא עצם ההתייחסות וההרגשה שלא שוכחים אותנו.

"באופן אישי אני מקפידה על התעמלות ופעילות גופנית, לפעמים אפילו בשעה שתים עשרה בלילה, כי זה מאוד מרגיע ועוזר. כמובן שיש נקודות שבירה, למשל כשמתפרסמות ידיעות על חיילים שאנחנו מכירים, או בזמנים שאני יודעת שמתנהל מבצע רציני ואני דואגת מאוד. אבל אני סומכת על הקב"ה באמת.

"לאחרונה התחלתי להתנדב כאשת מקצוע בהענקת טיפול רפלקסולוגי לחיילים, ונוסעת לשם כך לצפון וגם לדרום. אני עושה זאת כחלק מקבוצת רפלקסולוגים שמתנדבים, ועם הזמן נוכחתי לראות כי דווקא הנתינה בזמנים שבהם אני נאלצת לקבל כל כך הרבה – מעניקה לי סיפוק רב".

עידית לוגסי ובנותיה

עידית לוגסי: "חודשים בלי אבא"

עידית לוגסי (בת 30) היא אמא לשלוש בנות בגילי 7, 4 ושנה וחצי. בעלה עסק (עד למלחמה) בחינוך בלתי פורמלי ובשנה האחרונה שירת במשך יותר מ-300 ימי מילואים בסבבים שונים. היא מחנכת כיתות י"א-י"ב באולפנה בעיר.

"כשהתחילה המלחמה הקטנה שלנו הייתה בת ארבעה חודשים, הבכורה התחילה כיתה א', והאמצעית התחילה טרום חובה", מספרת עידית. "אני סיימתי חופשת לידה והתחלתי לחנך את כיתה י"ב, כל זאת בזמן שבעלי מגויס לזמן בלתי ידוע".

לדבריה של עידית, בעלה הספיק לעבור כמה וכמה תפקידים בצבא, בשל רצונו להושיט יד ככל הניתן, מתוך הבנה של גודל השעה. "זה הוביל לכך שבמשך השנה האחרונה כמעט לא ראינו אותו בבית", היא מציינת, "אפילו כשהוא הגיע הביתה אחרי שלושה חודשים והודיע לנו: 'חזרתי!' שעה לאחר מכן הוא הסתכל בטלפון וראה זימון, שהוביל אותו לארוז שוב תיק ולצאת לעוד חודשיים וחצי של מילואים".

נפגשתם במהלך אותה תקופה?

"במשך תקופה ממושכת הוא שירת רחוק מאוד מהבית, ולכן במשך יותר לחודש לא  התאפשר לנו כלל להיפגש. לשמחתנו הרבה נקבע לכיתת החינוך שלי טיול שנתי סמוך למקום השירות באותה תקופה. החלטתי שאני לוקחת איתי את הבנות, ובעלי לקח על עצמו תורנויות לילה כדי שבשעות היום הוא יוכל לשמור על הבנות שלנו, בזמן שאני אהיה עם תלמידותיי. זה היה הזוי, כי הוא בעצם לא ישן כלל באותם ימים – לא ביום ולא בלילה, אבל לפחות הצלחנו להיפגש והתנאים אפשרו את הסידור הזה.

"החג היחיד בו היינו יחד בשנה החולפת הוא חג הפסח. בעלי הגיע ממש בערב החג, אחרי נסיעה של שלוש וחצי שעות, וממש התרגשנו מכך. העברנו יחד את כל החג, בתחושה שאנו בוודאי עומדים להיגאל, כי לא ייתכן אחרת. פחות משבוע אחרי פסח הוא נאלץ לעזוב שוב לצורך תמרון בעצימות גבוהה בעזה, שנמשך שישה שבועות שהיו מאוד קשוחים".

איך את מתמודדת עם הדאגה? הרי את בוודאי מבינה את גודל הסכנה...

"אני לא ישנה כבר שנה שלמה, אך השיחות עם בעלי מחזקות אותי בכל פעם מחדש. אמנם אני מבינה עד כמה שהסיכון גבוה, אך הוא מחזק אותי בצורה הכי פשוטה, כשהוא מסביר 'עם ישראל לא מפחד', ועוד ציטוטים בנושא. אני גם חייבת לציין שהוא הביא באופן אישי הישגים מבצעיים שהעניקו בין היתר אינפורמציה מודיעינית חשובה מאוד. גם לי וגם לו ברור שהוא עושה דברים חשובים ביותר לעם ישראל, ואנחנו מאוד גאים בכך".

ואיך הבנות מתמודדות בלי אבא?

"כל אחת מהן מתמודדת בהתאם לגילה. לפעמים הן אומרות לי משפטים שצובטים לי את הלב, כמו: 'אני כל כך מתגעגעת' או 'אבא לא אתנו כבר כל כך הרבה זמן', והאמצעית מחפשת אותו בקביעות – 'אולי הוא בכל זאת נמצא, אולי הגיע ונמצא בחדר בלי שהיא יודעת?' זה צובט לי את הלב בכל פעם מחדש. עם זאת אני חייבת לציין שהשהות בלי אבא גם תרמה להן מבחינה מסוימת. הבכורה למשל הפכה להיות מאוד עצמאית ובוגרת, וגם האחרות למדו לקחת על עצמן אחריות בתחומים שונים.

"יש לי איתן הרבה שיחות בנושא. אני אומרת להן לפעמים: 'גם אני מתגעגעת', והבת הגדולה משיבה בפיקחות: 'אבל את לא בוכה', וכשאני עונה: 'לפעמים אני בוכה', היא אומרת: 'את לא בוכה כמוני'. אני משתדלת לספק להן רעיונות שיקלו עליהן, כמו לכתוב לאבא מכתבים ולהניח לו במיטה, או לשחק כאילו שאנחנו מדברות איתו בטלפון. אבל האמת היא שהדמעות חונקות לי את הגרון, וכל העיסוק סביב זה מאוד קשה ומורכב.

"גם לבעלי מאוד לא קל לשמוע על ההתמודדות של הבנות, ובאחת החופשות שהיו לו, שאלה אותו בתמימות הבת האמצעית: 'אבא, למה עזבת אותנו?' והוא נותר ללא מילים, כשהבת המשיכה: 'מה זה? הגויים הרעים אפילו לא ביקשו סליחה?'"

ומה מבחינה טכנית? איך את מסתדרת לבדך עם גידול המשפחה?

"זה מאוד לא פשוט, ובשנה שעברה בתקופת החורף היה כמעט חודש שלם בו כולנו חלינו בסבב בלתי פוסק – בתחילה הגדולה, אחר כך האמצעית, ואז התינוקת, ולאחר מכן חליתי אני ושכבתי במיטה עם ארבעים מעלות חום. באותם ימים הגיעו לבית תלמידותיי מהאולפנה, הן נתנו לי כדור וטיפלו בבנות במסירות. הן הכניסו הרבה אור וחיות לבית. הן מדהימות.

"בנוסף, יש לי ברוך ה' עזרה רבה מההורים שלי שגרים קרוב, ואני נתמכת בהם המון. בכל פעם כשקצת עצוב לנו או שאנו מרגישות בדידות, אנו הולכות לסבא וסבתא, גם בשבתות אנו נמצאות שם המון, וברור לי שבלעדיהם לא הייתי שורדת". 

"אני גם מוקפת בקהילה שלא מפסיקה לתמוך בי מתחילת המלחמה ושולחת אין ספור חיזוקים על בסיס שבועי ומעטפת מחממת ביותר. אני מקבלת עזרה ממתנדבות לפעמים ולא מתביישת לבקש שצריך".

את חושבת שהמדינה או גופים אחרים, יכלו להקל עליכם?

"אני בטוחה שאילו המדינה הייתה באה לקראת נשות המילואימניקים ומאפשרת להן למשל להוריד אחוזי משרה מבלי להיפגע, או מוסיפה ימי מחלה, או עוזרת בכל דרך אחרת – זה היה יכול להקל מאוד. אני גם רואה סביבי מקרים בהם מילואימניקים שנלחמו במשך שנה שלמה, ביקשו לחזור לעבודתם, ופתאום התברר שלא שמרו להם את מקום העבודה או את הזכויות שהבטיחו להם, וזה מכעיס ומקומם. אמנם החוק לא מאפשר לנהוג כך, אך יש מעסיקים שעבורם החוקים כביכול אינם קיימים. לבעלי יש משפט קבוע בנושא: 'הנחמה היחידה שלי תהיה אם יתנו לנו קרקע מהמדינה', והוא צודק בכך לחלוטין. הוא הקריב את הבית שלו, והוא מצפה שהמדינה תיתן לו בתמורה קרקע כדי להקים בית. לא משנה לנו אם בצפון או בדרום – סמוך או רחוק מהגבול. אנו ממש מקווים שיהיה מישהו שיעשה זאת, ואני גם יודעת שיש הצעת חוק בנושא".

ולסיום, טיפ שאת יכולה לתת לנשים נוספות במצבך?

"'השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב', פשוט לאמץ את המילים של הלהיט החדש הזה, ולזכור שמצפה לנו המון טוב שיגיע מהקב"ה. עד שהטוב הזה יגיע כדאי פשוט לנסות לראות את הדברים הטובים הקטנים, לשמוח בהם, לשאוף גבוה ולהמשיך להאמין".