קירוב לבבות: המפגש שהפיח רוח יהודית במושבות ובקיבוצים

היה זה בחודש כסליו. הגשמים הראשונים כבר ירדו, וכל אזור דרום הכינרת היה מכוסה במרבד ירקרק טרי. בחוות העלמות שלצד המושבה כינרת, התקבצו העלמות להכשרה מעשית בעבודת הקרקע, חפירת תעלות השקיה ודישון השתילים. המדריכה, האגרונומית ד"ר חנה מייזל, ניסתה לתפוס את תשומת לבן של חניכותיה, שהיתה מופנית אל תהלוכה מוזרה שנראתה מבעד לגדרות החווה: עשרה יהודים מבוגרים, מהם ממש זקנים, בעלי זקנים לבנים, לבושים בלבוש ירושלמי, מגיעים בשלוש כרכרות אל המושבה ואל החווה. מה מעשיהם של אנשים כאלו בלבה של ההתיישבות העובדת?

השנה היתה שנת תרע"ד. כינרת היתה אחת המושבות הנחשבות של הסתדרות הפועלים, וגולת הכותרת של המחלקה הארץ ישראלית של ההסתדרות הציונית. רגילים היו לביקורים של ארתור רופין או ברל כצנלסון, אבל לא לביקוריהם של רבנים. "לא חסרים לנו אנשי רוח משלנו", אמרה חנה מייזל. "הנה, רחל בלובשטיין שלנו כותבת שירים לא פחות יפים מהתנ"ך שלהם", הוסיפה.

משלחת הרבנים היתה פרויקט מיוחד של רבני ירושלים, ובראשם הראי"ה קוק, הרב הראשי ליפו והמושבות, והרב יוסף חיים זוננפלד, גאב"ד העדה החרדית ירושלים. שיתוף הפעולה בין שני האישים האלו אינו מובן מאליו. חילוקי דעות חריפים שררו ביניהם ובין תלמידיהם, אך למען המטרה הנעלה של קירוב לבבות איחדו שני גדולי התורה האלו כוחות, ויחד עם רבנים מפורסמים נוספים, כמו הרב בן ציון יאדלר, הרב יעקב משה חרל"פ, ועוד, יצאו ל"מסע המושבות", בו הפיצו יהדות ותורה בין המושבות החדשות בארץ ישראל.

בהתיישבויות סוציאליסטיות חילוניות כמו חוות כינרת ודומיה, שהוקמו על ידי עולי העלייה השנייה, שהיו ברובם קומוניסטים ורחוקים מרוחניות, לא נחלו הרבנים הצלחה גדולה. עם זאת, גם במקומות האלו היו יהודים שהטו אוזן: בחוות כינרת היו מספר משפחות של עובדים תימניים, שזה זמן רב לא ראו רב יהודי, והם שתו בצמא את דברי החיזוק של הרבנים.

אך במושבות שהוקמו על ידי עולי העלייה הראשונה, כגון חדרה, זיכרון יעקב, ראש פינה ועוד, ובערים הוותיקות, כמו טבריה וצפת, מצאו הרבנים אוזן קשבת. בכל מקום שאליו הגיעו הרבנים, התעניינו על מצב הכשרות, האם ישנם באזור מקווה, בתי כנסת, עירוב. הם הקשיבו, חילקו הוראות, הסבירו והבטיחו לתת סיוע ומענה לכל שאלה בנושאי יהדות.

במושבות שבהן לא היה בית כנסת, אספו הרבנים את התושבים וערכו מגבית להקמת בית כנסת, ואבני פינה לבתי כנסת עתידיים הונחו. לפעמים, אחרי שעות של דברי תורה וחיזוק, יצאו הקהל והאורחים בריקוד יהודי סוחף. יחד עם העזובה הרבה שפשתה במושבות, ראו הרבנים גם פתח ואוזן קשבת, והרב קוק אמר: "באנו מעט באיחור, אבל לא מאוחר מדי".

הרב יונתן בנימין הלוי הורויץ, ממשתתפי המסע, העלה את רשמיו בספרו "אלה מסעי". לדבריו, ברוב המקומות התקבלו הרבנים בכבוד גדול, ודבריהם ומעשיהם פעלו פעולה גדולה.

באותה שנה, מספר חדשים לאחר מכן, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהיתה נקודת שבר גדולה למושבות. הטורקים התעמרו והתעללו ביהודים, גרשו חלק מבתיהם ומנעו מהם אוכל. צרות רבות פקדו את היישוב, ומטבע הדברים, כאשר השעה קשה, אין אנרגיה להשקיע ברוחניות, בבתי כנסת, במקוואות, בכשרות.

לאחר המלחמה יצאו שוב ושוב רבני ירושלים, בראשות הרב קוק, אל המושבות, לבדוק שוב מה ניתן לחזק. אך מנגד, גם האוירה הקומוניסטית-חילונית במושבות ובקיבוצים התחזקה מאד. במסע השלישי נסע הרב קוק יחד עם הרב מאיר ברלין, בנו של הנצי"ב מוולז'ין, ורבנים נוספים, אל לב לבם של הישובים הציוניים המנותקים מזיק של יהדות: תל עדשים, בלפוריה, כפר יחזקאל, נהלל, עין חרוד, מרחביה, קבוצת כינרת ודגניה. באחד המקומות פנה אליהם אחד מחברי הקיבוץ בעת קבלת הפנים, ואמר: "חבל על זמנכם, על עבודתכם ועל דיבוריכם, כאן לא תשפיעו כלום". הרב קוק, בענוותנותו ובפקחותו, השיב: "אין לנו צורך בהשפעה עכשיו, אנחנו רוצים להיות מושפעים ממסירות הנפש שלכם בעד ארץ הקודש". ואכן, אם דברים אינם עושים פרי בהווה, הם עשויים להניב פרי בעתיד. כיום בחלק גדול מהמושבות והקיבוצים שהיו הכי חילוניים והכי מנותקים מיהדות, ניתן למצוא בתי כנסת, מקוואות ואוכל כשר, בזכות עוד הרבה מסעות של רבנים, אנשי רוח ויהודים טובים אל השממה הרוחנית, להפרות אותה בדברי תורה, ובזכות הניצוץ היהודי שנמצא בכל מקום שבו ישנם בני אברהם יצחק ויעקב.