נתיבות שלום על פרשת נח: מה היה יכול להציל את דור המבול ברגע האחרון?

בסדרת המאמרים השבועית שלנו, נצא למסע מעמיק בין פרשיות התורה בעזרת הפירוש המיוחד של האדמו"ר מסלונים, כפי שהוא מובא בספרו נתיבות שלום. כל פרשה מביאה איתה תובנות חדשות ורבדים נסתרים המלמדים אותנו על חיי האדם, על עבודת השם ועל המסר הנצחי הגלום בדברי התורה. השבוע, נצלול אל פרשת נח וננסה להבין את משמעות החורבן שבא על דור המבול ואת המסר העמוק לחיים שלנו כיום.

בפרשת השבוע, פרשת נח, נכתב:

"ותישחת הארץ לפני האלוקים, ותימלא הארץ חמס". (ו, יא)

רש"י מבאר: "ותישחת – לשון ערווה ועבודה זרה… ותמלא הארץ חמס – גזל".

מעיון בפסוקים נראה כי לכאורה ישנה אי בהירות מסוימת על איזה עוון נגזרה גזירת הכליה על דור המבול – האם על ערווה ועבודה זרה, הנקראים "השחתה", או על הגזל, הנקרא "חמס"?

מצד אחד, מעיון בפס' י"ב נראה כי הנימוק להחרבת הארץ מתמקד כל כולו ב"השחתה", שכך נאמר: "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".

מצד שני, בפסק י"ג נראה כי הדגש הוא על עוון הגזל, שכך אמר אלוקים לנח: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם".

רש"י מדגיש: "כי מלאה הארץ חמס – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל", ומכך נראה שאכן הסיבה הראשונית לגזירה הייתה בגין ה"השחתה", אלא ש"נחתם דינם" על הגזל. הדבר צריך ביאור: הרי ערווה ועבודה זרה הם חטאים חמורים יותר מגזל, ומדוע נחתם דינם בגין הגזל דווקא?

האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום מיישב שאלה זו בכמה דרכים, ונביא כאן את אחת הדרכים –

באמת, העילה לגזירה הייתה ה"השחתה" (ערווה ועבודה זרה); אלא שכל זמן שאדם עוסק בחסד וברחמים, הוא מעורר עליו מן השמים מידת חסד ורחמים, בבחינת "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". אך כאשר מתנהגים זה לזה באכזריות וחומסים זה מזה, אין מה שימתיק את הדין ואין מנוס מהגזירה.

כה דבריו:

"ויש לומר עוד בביאור הא דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, אף שעיקר עוונם היה ההשחתה הנוראה, דהנה כאשר האדם עוסק בחסד וברחמים, כמו כן מידה כנגד מידה מתעורר עליו מן השמים חסד ורחמים, וכמאמר חז"ל (שבת קנא ע"ב), כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. ואם דור המבול היו עוסקים בחסד ורחמים, היה מקום שיומשך עליהם על ידי זה מן השמים חסד ורחמים למעלה מן הטבע, שזו הייתה אפשרות ההצלה היחידה עבורם, אך כיוון שעסקו בגזל ואכזריות, היפך החסד, לא היה מה שימתיק את הדינים מעליהם…".

ומסיים האדמו"ר מסלונים, שמוסר ההשכל מכאן הוא –

"והלימוד מכאן, שאף אחרי השחתה שכזו, עדיין יש דרך הצלה, שהקב"ה ברא צרי ומרפא בכל המצבים, אפילו של אבי אבות הטומאה, כי רצונו יתברך לבל ידח ממנו נידח, ואילו לא היה בהם עוון גזל, והיו עוסקים בחסד, היו הדינים נמתקים מעליהם".

כך מסתיים עוד פרק במסענו בעקבות נתיבות שלום על פרשת השבוע, בו נחשפנו לעוד היבט מרתק ונוגע ללב מתוך תורתו של האדמו"ר מסלונים. בכל שבוע נמשיך לחשוף את עומק הפירושים ולהתבונן בדרך בה התורה מלווה אותנו בחיי היומיום, מזמינה אותנו להתחבר, ללמוד ולהשתנות לטובה.