הדסה ברנשטיין: "כואב לי לחשוב שכשהבן שלי נרצח אני ישנתי"

חג הסוכות לפני שנה. אווירה משפחתית שמחה ועוטפת. משפחת ברנשטיין יושבת בסוכה, יחד עם אליהו, מנגנים ושרים יחד. סגנון האורחים מגוון – מצד אחד אנשים לבושי מגבעת וחליפת חג, ויחד איתם חברים של אליהו, עטורי תלתלים, לבושי ג'ינס, חלקם עם כיפה וחלקם כבר לא. אבל כולם תחת סכך אחד. כולם בחיבור אחד. השיחות סביב שולחן החג גם הן מגוונות – דברי תורה ואמונה, יחד עם שיחות עומק על החיים, והכל מתובל בהרבה הומור. ואז מגיע חג שמחת תורה. האם מפצירה באליהו להישאר לסעודת החג, אבל הוא מחליט לנסוע למסיבה ברעים. אף אחד מהם לא יודע שזו הפעם האחרונה שבה ייפגשו.

איזה מין ילד אליהו היה?

"אליהו הוא הבכור שלנו מתוך עשרה ילדים", מספרת אמו, הדסה ברנשטיין. "מאז שנולד הוא היה מאוד מיוחד וניחן בכישרונות רבים. אותיות וספרות הוא ידע לזהות כבר מגיל שנה וחצי, ורק כשנולדו לנו ילדים נוספים הבנו כמה זה לא רגיל. הוא היה ילד עדין, מחונן, שילוב של טוהר ועדינות נפש עם כישרון, ילד שלא פגע בזבוב מעולם.

"גם בתלמוד תורה הוא היה מוכשר מאוד. הוא היה אוטודידקט כבר מגיל צעיר ואהב ללמוד לבד. הוא היה גם חברותי ומוכשר באמנות, מגיל צעיר התחיל לצייר והכישרון ניכר מיד. תמיד אמרתי לו שכל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב, כמו באגדה של 'עוץ לי גוץ לי', שהפך תבן וקש לזהב. בשלב כלשהו, הוא התחיל לגלות גם את החיבור שלו למוזיקה. הייתה לו שמיעה מוזיקלית מפותחת, והוא הבין לבד את התווים וניגן בצורה מדהימה. גם כשהיה בישיבה הוא היה פנומן, והגיע להישגים מרשימים. מרוב שהתלהבתי, שמרתי חלק מהמבחנים שלו".

בשלב מאוחר יותר, החל אליהו במסע אישי של חיפוש עצמי. "כבר בגיל צעיר, בסביבות גיל 13-14, הוא החליט לחפש את הדרך שלו, והתחיל לעבור מישיבה אחת לישיבה אחרת, עד שלגמרי עזב כל מסגרת. המוטו שלו היה לא ללמוד במסגרות. במקביל, הוא גם הלך והתחבר יותר ויותר למוזיקה. הוא תמיד אמר לי: 'אמא, אני אחזור לגמרא וללימוד כשיהיה לי רצון אמיתי לזה'. אבל היידישקייט תמיד נשאר בו, ואם מישהו דיבר איתו בגמרא, הוא ישר היה מונח שם. אליהו היה מאוד אמיתי. לא יכול לסבול צביעות וזיוף. כל החברים שלו תמיד אמרו עליו שהוא היה אור, נר כזה, עטוף באור משלו. וזה היה חלק מהטוהר שלו, שמאוד ניכר לכל.

"אפיין אותו גם הגיוון במוזיקה שאהב: ישראלי, קלאסי, ג'אז, רוק, אפילו שירי ארץ ישראל של פעם. הוא למד לבד תוכנת עריכה ונכנס לעובי הקורה של המוסיקה האלקטרונית. הוא קנה תוכנה ולמד אותה לבד, על אף שהייתה מורכבת ובאנגלית, והוא לא למד אנגלית בחיידר. אבל אין ספק שהגיוון אפיין אותו – יכולתי לשמוע מהחדר שלו טראנס, ומצד שני גם מנגינות של שירים מ'גן רינה' או מחרוזת של 'לחיים טיש'", היא צוחקת. "גם החברים שלו היו מגוונים: לפעמים היינו פוגשים חבר עם שיער ארוך ועגילים, ולפעמים חבר עם פאות וכיפה. גם בשבעה ראינו את המגוון הזה של אנשים שהכירו אותו ואהבו אותו. אליהו לא התעסק בתדמיות חיצוניות בכלל, הוא היה בנאדם אמיתי, וזה לימד אותנו להסתכל פנימה ולא על הקליפה, על הנשמה היהודית שבכל אחד. אפשר לומר שבדבר הזה אליהו לימד אותנו, ההורים, כיצד להסתכל על החיים".

בדומה לאליהו, שנים קודם לכן, גם הוריו עברו מסע משל עצמם. הדסה גדלה ביישוב הררית שבגליל, בעברה גרה שלוש שנים בניו יורק ולמדה אמנות. כיום היא אמנית שמתעסקת בגרפיקה. בעלה אבידע גדל בקיבוץ מורן בגליל. כל אחד מהם זכה לחזור בתשובה, ויחד נישאו והקימו את ביתם לפני כ-22 שנה. במשך 12 שנה הם גרו בקהילה של הרב אויערבך בתל אביב, כשלפני כשבע שנים החליטו לעזוב את תל אביב ולעבור לירושלים. אבידע משמש כיום כרכז בר מצוות בקרן למורשת הכותל. עבור חלק מהמשתתפים שהוא פוגש, מדובר במפגש הראשון עם יהדות. מאז המלחמה, הוא נפגש עם משפחות של חטופים, משפחות של מפונים ומשפחות שמתמודדות עם שכול, ומשתדל לשמח ולחזק אותן בעקבות הניסיון וההתחזקות האישיים שלו מהשכול.

בתוך כל התקופה הזו והפער באורח החיים ביניכם, אליהו עדיין גר אצלכם?

"לגמרי. עברנו איתו זמנים מתוחים ולילות ללא שינה, של איפה הוא, והוא לא חוזר עד לפנות בוקר, ושל הרבה דאגה ומתח. אבל אליהו תמיד ידע שהוא מאוד אהוב ושאנחנו מאוד דואגים לו".

איך התמודדת עם הפער שבין אורח החיים בו בחרתם לאורח החיים שהוא בחר? איך הצלחת להשאיר אותו בבית?

"בהתחלה היה מאוד קשה. מאוד מפחיד. התנועה הראשונה שילד מתבגר עושה כשהוא מתחיל לחפש, היא תנועה של 'עזיבה'. הוא עוזב עוד מצווה ועוד מצווה ועוד לבוש משתנה ועוד דבר... זה מפחיד ומכעיס, ואת לא יודעת איך עוצרים את זה. אבל עם הזמן לומדים להבין שהוא בחיפוש, גם אם יש שם דברים קשים. שזה חייב להיות ככה, כי הוא רוצה קשר אמיתי עם עצמו קודם כל ואז בעזרת השם גם עם הקב"ה. לומדים להבין שהוא לא רוצה להיות בובה שרק עושה תנועות חיצוניות, אלא רוצה לעשות דברים ממקום אמיתי. ולכן אני לא קוראת לזה 'אליהו בחר דרך אחרת'. הוא לא בחר. הוא חיפש. זה תהליך.

"כשהוא התבגר יותר ונבנה, אומנם עדיין היו בינינו ויכוחים פה ושם, היו דברים שלא קיבלנו, אבל זה כבר לא היה עיקר הקשר, כבר לא הסתכלנו על החיצוניות והשוני. בנוסף, התחלנו לראות שמשהו טוב קורה שם. בכלל, כהורים אני חושבת שתמיד יש לנו עבודה. יש את התמונה שתמיד משתנה ממה שדמיינת את הילד שלך, את הציור שלך, את מה שחשבת, אבל לאט לאט גם נבנית ההבנה שהקב"ה הוא הצייר, ושהחיים הם לא מה שאנחנו ציירנו לעצמנו בדמיון. בנוסף, עם הזמן, כשהילד מתחיל להתבגר ולהיבנות ואתה מגלה את האישיות והכישרונות שלו, דברים משתנים לטובה. ואנחנו אהבנו באליהו את מה שראינו, בדיוק כמו שהוא. הייתה שם אפילו נחת. כי אתה גם לומד לראות מעבר, אתה רואה אישיות כזאת, עם טוהר וכנות נדירים, אתה יודע שיצמח פה ברבור.

"אני חושבת שהילדים של היום מחפשים משהו מאוד אמיתי. אי אפשר לעבוד עליהם. ברגע שהם מזהים דברים שהם לא ממש אמיתיים בדרך, הם הולכים לחפש את הדבר האמיתי. אני חושבת שיש כאן משהו מאוד עמוק שגם קשור לגאולה. אנחנו יודעים שהגאולה תבוא כשהקב"ה יקבץ את נדחינו מארבע כנפות הארץ, ואנחנו מבינים שיש כאן הרחבה: הנערים והנערות האלה לא מסתפקים בדרך התורנית שאנחנו התווינו להם, יש בהם משהו שמחפש מעבר. את ממש רואה את הנשמה היהודית, את עדינות הנפש, ואת המקום שמבקש לסלול לעצמו את הדרך והחיפוש הזה. בדבר הזה אני חושבת שיש להם תפקיד. הם באו ללמד אותנו, עולם המבוגרים, להיות אמיתיים. לא להיות שיפוטיים. ולא לוותר על חיבור אמיתי, מהלב".

"הקב"ה אהב את כל מי שהוא לקח. הם זכו למות על קידוש השם"

כשהגיע לגיל גיוס, יחד עם ההורים הבין אליהו שהצבא זו לא מסגרת שתתאים לו, והצליח לקבל פטור. הוא עבד בעבודות שונות, ובמקביל המשיך לנגן ולצייר. ואז הגיע חג שמחת תורה. "הקשר בינינו היה קשר עמוק מאוד של אהבה, והיו בו הרבה צחוק ושמחה. בכל המפגשים המשפחתיים אליהו תמיד הקפיד להיות נוכח. הוא מאוד אהב את המשפחתיות והחגיגיות, ולכן גם היה מוזר שהוא הולך למסיבה בשמחת תורה, זה היה מאוד חריג. בדרך כלל המסיבות האלה גם לא התקיימו בחגים. ניסיתי לשכנע אותו שיישאר, אבל הוא אמר לי שהוא עזר ליחצן ולבנות את המסיבה וזה חשוב לו, וזה עד היום אחד הדברים שבעיניי הם פשוט יד ההשגחה. וככה נפרדנו... הוא אמר לי 'אמא, להתראות' – אבל לא זכינו להתראות שוב", היא מתארת בבכי.

את זוכרת רגעים אחרונים שלכם ביחד?

"הוא הלך ביום שישי, אחרי שכל חג הסוכות הוא היה איתנו, והיה פשוט מדהים. הוא ניגן בסוכה, ברוב עם הדרת מלך, הגיעו הרבה אורחים כל יום, ואפילו יומיים לפני שמחת תורה עוד באו שני חברים שלו מתל אביב, וישבנו איתם ודיברנו. אני זוכרת שאמרתי להם 'יש לכם שישה ימים בשבוע לעשות מה שאתם רוצים. תשאירו את השבת לקב"ה'".

מתי התחלת להבין שמשהו לא בסדר?

"בתוך החג, היו הרבה אזעקות בירושלים, והתחילו להגיע ידיעות על זה שיש אנשים שנחטפו בעוטף עזה. ידענו שהמסיבה שלו בדרום, אבל חשבנו שהיא התקיימה באזור הנגב ולא קישרנו. כשהבנו שקורה משהו קצת יותר מהרגיל ושיש כבר עשרים ומשהו חטופים, התהפכה לכולנו הבטן, אבל עדיין השתדלנו לשמור על שמחת החג. במוצאי שבת עודכנתי שאליהו נעדר ולא מצליחים ליצור איתו קשר. גם בן הדוד שלו, שהם ממש חברים אחים בנפש, לא הצליח ליצור איתו קשר. הוא כבר ידע יותר מאיתנו, שאליהו היה באזור של טבח גדול, ומאוד דאג".

מה אתם יודעים על מה שקרה לו ועל השעות האחרונות לחייו?

"היום אנחנו יודעים שאליהו וחבר כנראה התחילו לנסוע לכיוון צאלים ושם ירו בהם, בכביש הדמים. חברה טובה שלהם סיפרה לנו, שבכל השעות שלפני הטבח אליהו ישב ודיבר איתה וניסה לחזק אותה לשמור על קשר טוב עם ההורים. היא אמרה שברגע שהמצב החמיר והם הבינו שצריך לברוח משם, כל אחד מהם חיפש את החברים איתם בא. אליהו פנה לכיוון אחר והיא לכיוון אחר. היא ניצלה והוא נהרג. היא סיפרה לי שבשעה שמונה ורבע דיברה איתו ועם החבר. הם אמרו לה 'הכל בסדר. אנחנו בדרך הביתה'. רבע שעה אחר כך הם כבר לא ענו לה. אין השגחה גדולה מזאת. הם הגיעו הביתה, לשבת תחת כיסא הכבוד.

"ואני, במקביל, כאן בירושלים, התעוררתי לקול האזעקה הראשונה בשעה שמונה ורבע ורצתי מהר לממ"ד. התכוונתי להתארגן, לקחת את הילדים לבית הכנסת, אבל היו כל הזמן עוד ועוד אזעקות. בדיעבד התברר לי שאליהו נהרג ברגעים שעוד ישנתי, ויש לי כאב עמוק לחשוב שאני ישנתי כשכל זה קרה לבן שלי. איך אני ישנה, והבן שלי מתמודד על החיים שלו?", היא בוכה. "ולא רק הבן שלי, קורה אסון כזה לעם ישראל כולו, והקב"ה ברחמיו העיר אותי. אמרתי לעצמי: 'הדסה, את ישנת. את צריכה להתעורר! להתעורר להתבוננות על מה זה נשמה של יהודי, התבוננות על חורבן בית המקדש, התבוננות על מלכות השם בעולם. תכניסי את הקב"ה לחיים שלך, תתעוררי! ליהודי אין שגרה במובן של 'נוחות', העבודה תמיד צריכה להיות אקטיבית. אמונה זה דבר פעיל, שאתה מהמקום הכי חשוך פונה לקב"ה ויודע שכמה שזה כואב, כמה שאתה בייסורים נוראיים – מה שקרה זה חסד מאוד גדול. כי יש הבנה שהעולם לא עומד מלכת, הוא כל הזמן מתקדם עוד ועוד לעבר תיקונו. כל המקרים וכל המעשים וכל הפרטים שבבריאה – תכליתם היא רק אל הגאולה השלמה. להבין את זה ולקחת חלק מזה – זה התפקיד שלנו כעם ישראל. יהודי הוא כל הזמן בעבודה של פנימיות. אין חופשה ואי אפשר לישון".

איך התמודדת עם חוסר הוודאות כשהבנת שאליהו נעדר?

"הבן שלנו נעדר במשך שבוע. אנחנו שמענו על הטבח במוצאי שבת בסוף חג שמחת תורה, ובמוצאי שבת שאחריו באו להודיע לנו שהוא נהרג. שום דבר לא מקרי, כל יום שעבר היה עוד יום להכנת הכלים שלנו להתחבר עוד להשם ולקבל את הגזירה הזאת. כל יום של תפילה ואמירת תהילים בנה עוד קומה וחוסן לקבל את הגזרה. היינו אכולי דאגה, נעים בין ייאוש לתקווה. מדי פעם יש תקווה שעוד אולי יקרה נס ויודיעו דברים טובים... אבל בכל מקרה הצדקנו עלינו את הדין מתוך הבנה גמורה שמה שהקב"ה עושה – הכל לטובה".

איך מתמודדים עם הנורא מכל? איך מצליחים לקבל את זה באמונה?

"כשזה קרה אמרתי לעצמי: 'הדסה, אף אחד על פני האדמה הזאת לא נצחי. אחד בן 19, ואחד בן 70 ואם בגבורות בן 80 ואם זוכים אז עד 120, אבל אנחנו יודעים שהכל בעולם הזה מוגבל בזמן ומקום. וכל הייסורים שבאים עלינו, השורש שלהם הוא חסד. עומק הדין הוא חסד. אומרים שגם אם יבואו על אדם כל ייסורי איוב, זה שווה כל כך הרבה בעולם הבא. שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, אין להשוות אותה לשום ייסורים בעולם הזה. אנחנו לא מבינים במה מדובר, בפרט שמדובר בנצח, במיוחד שאנחנו רק מכינים את הכלי שלנו לנצח. וכשנתחזק באהבת השם, נדע שהוא מאוד אהב את כל מי שהוא לקח ואת כל מי שזכה למות על קידוש השם.

"אמרתי לעצמי: 'את התפללת כל החיים שאליהו יחזור בתשובה, והקב"ה שם אותו במעלות קדושים, ובחר בו לקדש שם שמיים, בגופו. והדבר הזה לא נתפס, כי יכול להיות שאם הוא היה ניצל הוא לא היה זוכה למעלה כזו שלא רבים זוכים לה.

"בשבעה הרבה באו ואמרו לי: 'אין שמחה כהתרת הספקות, בטח זאת הקלה לדעת שהוא נפטר'. אז לא, זו לא הייתה הקלה לשמוע שהבן שלי נהרג. היה לי מאוד קשה ולא מצאתי בזה שמחה. אבל הרב אשלג, בעל הסולם, כותב ש'כל המכאובים שבאים לאדם זה מחוסר הכרתנו את השגחתו יתברך'. אנחנו לא רואים, לא יודעים ולא מבינים איך השם מכין לנו את הגאולה. אבל לעתיד לבוא, כשנגיע למלאה הארץ דעה את ה' ולא תהיה הסתרה – נוכל לראות בוודאות ולהרגיש איך אותו חורבן של שמחת תורה שהיה עכשיו ואותו כאב ושכול, הכל היה חלק מהתפירה של אותו בגד מלכות, חלק מההכנה לגאולה. כלומר, לא זו בלבד שהרע והייסורים יתבטלו, אלא הקב"ה יראה לנו איך כל כאב היה לו תפקיד בהכנת הגאולה.

"אי אפשר להבין, אבל זו הכוונה לדעתי כשאומרים 'אין שמחה כהתרת הספיקות' – שנראה בגלוי את טובו של השם יתברך ונבין כמה הוא דאג לנו. ואם הייתה לנו האפשרות לראות את זה כבר עכשיו, היינו שמחים ומאושרים כל רגע ורגע. כמו שרבי עקיבא ראה את השועלים מהלכים בבית המקדש החרב, והוא צחק. למה הוא צחק? למה הוא שמח? לא כי לא היה אכפת לו שחרב בית המקדש, אלא כי הוא הבין שהשועלים המהלכים על החורבות הם בעצמם הנחמה – שהגאולה בוא תבוא! כשיש ייסורים גדולים – צריך לדעת שזה מקרב את הגאולה. במקום שיש כאב – זה אומר שיש שם הסתרה של טובו יתברך, יש שם ספק. והריפוי שלנו עובר רק דרך האמונה שהשם הוא הטוב והמיטיב.

"אליהו אהב ללכת ללמוד בישיבת הגליל בנחלאות, שזה מקום שכל אחד יכול לבוא וללמוד שם, לא משנה מי הוא ואיך הוא נראה, לכולם יש מקום. אליהו סיים שם במשך כמעט חצי שנה את מסכת מכות. אחד הבחורים משם, שגם עבר והתחזק ומחזק היום את הצעירים, בא ואמר לנו דבר מאוד יפה: שבעצם בשמחת תורה, כשהאסון הזה קרה, זה היה הזמן שאנחנו הכי מחוברים לקב"ה. יצאנו מהסוכה, מענני הכבוד שהיינו בתוכם שבוע, ואחרי שחסינו בצילו של הקב"ה אנחנו יוצאים ושמחים בתורה מול השם. ואותם נערים ונערות שעשו מסיבה, הרצון הפנימי האמיתי שלהם היה רק לרקוד עם התורה לפני הקב"ה, כי ליהודי אין רצון אחר, ואני יכולה להעיד על זה כבעלת תשובה. נכון, זה לא כמו שאנחנו מציירים לעצמנו, אבל הקב"ה השתמש בהם כקורבן ציבור, לקדש שם שמיים ברבים, ובעצם התגלתה מלכותו יתברך בתוך הדבר הזה.

"וגם עכשיו, שנה אחרי, אני חושבת שאחד מהתפקידים שלנו זה להתמלא באהבת ישראל ולהרגיש שהדבר הזה קשור בכולנו. זה לא שזה קרה 'לו' ו'להם', ועכשיו זה נגמר. כולנו בעת צרה. אבל 'עת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע. ממנה, בזכותה'".