רבנו בחיי עם חידוש נפלא לפרשת נח: שתפו משפחה וחברים

"וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט', כ"ה).

רבנו בחיי מפרש את קללתו של חם ואת ברכתם של שם ויפת על פי עקרון של מידה כנגד מידה – עיקרון שלפיו האדם נענש או מתוגמל באופן התואם את מעשיו.

חם ביזה את אביו ולכן קללתו הייתה שיזכה לעבדות – מעמד נחות ונבזה.

"עבד עבדים יהיה לאחיו. ע"ד הפשט קללו במדה כנגד מדה, כי הוא בזה את אביו כאשר הסתכל בערותו, ולא די שלא כסה אותו אלא שהגיד בחוץ כלומר שלעג. ודבר ידוע כי העבד נבזה, וע"כ קללו בעבדות שיהיה כל ימיו נבזה תחת שבזה את אביו".

מנגד, שם ויפת התנהגו בכבוד כלפי אביהם – הם הלכו אחורנית וכיסו את נוח בלא להביט בו, מתוך תחושת כבוד. בתגובה למעשיהם המכובדים, הקב"ה גמל להם מידה כנגד מידה והעניק להם שכר בהתאם לרמת הכבוד והצניעות שהפגינו.

שכרו של שם – צאצאי שם, עם ישראל, זכו במצוות ציצית. מצווה זו מסמלת כיסוי וקדושה, בדומה לפעולתו של שם שכיסה את אביו בכבוד.

שכרו של יפת – צאצאי יפת, ובעיקר עמי גוג ומגוג, עתידים לזכות לעתיד לבוא בכך שיזכו לקבורה, כמו שמתואר בנבואת יחזקאל. קבורה נחשבת גם היא כיסוי, ומובטחת כאן כביטוי לאותו כבוד שהפגין יפת בכיסוי אביו.

"ושם ויפת אשר כסו ערות אביהם וישימו את השמלה על שכם שניהם דרך כבוד, קבע להם הקב"ה שכרם מדה כנגד מדה, ישראל שקבלו את התורה שהם מבני שם זכו למצות ציצית, גוג ומגוג שהם מבני יפת עתידים לימות המשיח שיזכו לקבורה שיהיו מכוסין ונקברין, גוג ומגוג מבני יפת, שנאמר בני יפת גומר ומגוג. יזכו לקבורה שנאמר (יחזקאל לט) אתן לגוג מקום שם קבר".

שכר מצווה -  בהתאם למאמץ

בהמשך רבנו בחיי מבאר כאן רעיון עמוק על שכר המצוות והכוונה שבהן. הוא מסביר שכאשר שני אנשים עושים את אותה מצווה ביחד, ייתכן שאחד מהם יקבל שכר גדול יותר, וזאת משום שהוא השקיע יותר מאמץ או הזדרז יותר לשם קיומה. כלומר, השכר אינו רק לפי המעשה עצמו אלא גם לפי הכוונה והמאמץ של האדם.

"...ומכאן אפשר להוכיח בשנים העושים מצוה אחת ביחד, אע"פ שהמצוה אחת, זה נוטל שכר יותר מזה כשהוא מקדים ומתאמץ בעשייתה יותר מחברו".

רבנו בחיי מביא דוגמה לכך מהפסוק "ויקח שם ויפת", שבו מצוין כי שם ויפת לקחו את שמלת אביהם לכסות את נוח, אך הביטוי "ויקח" מופיע בלשון יחיד. לפי רבנו בחיי, הבחירה בלשון יחיד מרמזת על כך ששם השקיע והתאמץ יותר מיפת, ולכן שכרו גדול יותר – שכר מצוות ציצית, שהיא מצווה המהווה זיכרון תמידי. לעומת זאת, שכרו של יפת היה שכר קבורה בלבד.

"וזהו שאמר ויקח שם ויפת, ולא אמר ויקחו, רמז לך כי שם נתאמץ לעשות המצוה יותר ולפיכך הוקבע לו שכר מצות ציצית שהוא גדול יותר משכר הקבורה".

בנוסף, רבנו בחיי מציין את דברי חז"ל לגבי יוסף ויהודה כמקרה נוסף. יוסף קידש שם שמים בצנעה, ולכן קיבל תוספת של אות משם ה' ("עדות ביהוסף שמו"). לעומת זאת, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא (בפומבי), ולכן שמו נקרא על שם ה' במלואו.

"ודומה לזה אמרו במסכת סוטה פרק ואלו נאמרין, יוסף שקדש את השם בצנעה הוסיף לו אות משמו של הקב"ה שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש את השם בפרהסיא נקרא כלו על שמו של הקב"ה".

רבנו בחיי מדגיש את רעיון הכוונה במצוות, וכיצד השקעה נוספת ואומץ בהצהרת קדושה יכולים להביא לשכר גדול יותר, בהתאם לכוונת האדם ומסירותו.

הרב שניר גואטה - שכר המתגבר על יצרו. צפו