פרשת נח – מה קורה כאשר מאפשרים למשטרת הדעות להשתלט על השיח הציבורי?

א. "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער, וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו: הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר. ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל, וראשו בשמיים, ונעשה לנו שם – פן נפוץ על פני כל הארץ". במילים אלו נפתח סיפור "מגדל בבל" או בשמו הנוסף – "דור הפלגה", הממוקם כרונולוגית לאחר סיפור בניית תיבת נח והמבול. מבחינת גרף ההתקדמות, פרשת נח מצביעה על קפיצת דרך התפתחותית בתחומי החקלאות, השימוש במשאבי טבע והבנייה לגובה, וככלל על שינוי תפקידו של האדם בבריאה. אם, בפרשת בראשית העולם נברא יש מאין, והאדם שימש כמעט ניצב – הוצב בגן-עדן, כעת, בדורו של נח, האדם מתחיל לתפוס את מקומו, ובמידת מה מממש, גם אם לא על הצד הטוב ביותר, את הציווי הראשוני והרעיוני – משימת האנושות בכללותה: "לעובדה ולשומרה". האדם, על פי ציווי זה, נועד במלאכתו ובפעולותיו, לשמור, לפתח ולשכלל את המציאות.

ב. "ויקרא שמו נח, לאמור – זה ינחמנו". על מהות השם, שבחר למך בן מתושלח לבנו, נאמר בספר הזוהר: "בקדמיתא לא הוו ידעי למזרע ולמחצד ולמחרש, והוו עבדי פולחנא דארעא בידייהו, כיוון דאתא נח – אתקין אומנותא להו". כלומר, וכתרגום רש"י על הפסוק: "יניח ממנו את עצבון ידינו. עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חיטים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח – נחה". נח היה סטארט-אפיסט. הוא היה חדשן וראשון בתחומו. הנחמה שהביא לעולם באמצעות הטכנולוגיה והכלים שפיתח, קידמה באופן דרמטי את הנוחות ואיכות החיים של דורו – "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כך גם, להבדיל מאדם הראשון שהונח בגן-עדן, כאשר נח יוצא לבסוף מן התיבה, הוא מוצא שממה, עולם חרב, ומתחיל להקימו מחדש בכוחות עצמו. נח, אבי האנושות המודרנית המתחילה להיבנות לאחר המבול, מבצע מהפכה – מהפכה חקלאית-נאוליתית. כמו בכל מהפכה והתחדשות, כפי שהיה במהפכה התעשייתית, וגם זו הדיגיטלית על אסקופת עידן הבינה המלאכותית בו אנו נמצאים, נשאלת השאלה: האם זה לא יפגע בנו? בשביל מה אנו צריכים את זה? זה עלול לפגוע בשוק העבודה? האם האנשים יהפכו יותר עצלנים? ומה בכלל תיוותר משימתם בעולם?

ג. באופן דומה לבשורה הטכנולוגית שהביא נח, ניתן להשקיף על הפרויקט פורץ הדרך של אנשי דור הפלגה. אומנם הוא פחות חדשני אך בהחלט שאפתני, מלא תעוזה ורוח יזמות. חרף התנאים הקשים של בקעת בבל, שהייתה כדברי רש"י נטולת חומרי בנייה מוכנים לשימוש, הם בוחרים להקים מונומנט מעורר השראה – "עיר ומגדל וראשו בשמיים". לכאורה, ניתן להעלות יתרונות רבים ומעלות למיזם שכזה. הוא יצרני, מפתח את שוק התעסוקה, מעניק משמעות, מקדם חדשנות, ובעיקר, אם לשים לב למילים שבפסוקים – הוא פועל יוצא של הסכמה רחבה: "שפה אחת ודברים אחדים" – וכלשון רש"י: "באו בעצה אחת". יתרה מכך, רש"י מפרש שהייתה זו "לשון הקודש". על פניו, כולם עבדו יחדיו למען מטרה משותפת.

ג. כאשר "כולם" מדברים בשפה אחת, היחיד נאלם והאינדיבידואל מתאיין. עד כמה שישנה חשיבות עמוקה לקהילה, לחברה, לאומה ולהחלטות הרוב, עדיין, כלשון הרב קוק: "אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטייה של החלשת האהבה העצמית". לדבריו: "ההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, מאבדת את כל הוד רוחני ואצילי". בסיפור מגדל בבל, כפי שמבארים המפרשים, לא היה מדובר באחדות דעים מבורכת, אלא באחידות מחשבתית ובטוטליטריות רעיונית מסוכנת. במצב שכזה, הסובייקט – האדם בפני עצמו וקל וחומר דעותיו, לא היו נחשבים. "אם נפל אדם ומת – לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת – היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה", כך נכתב בפרקי דרבי אליעזר. האחידות החיצונית, במובן המעשי, שימשה כמשטרת מחשבות. העדריות, ובוודאי זו הכפויה בלחץ חברתי, מובילה למקומות שליליים ומסוכנים. כאשר האדם הופך להיות חלק מההמון, אין הוא מבקש לבחון את מעשיו, להתגבר על עצמו ולהשתפר. "מגדל בבל היה הניסיון לבטל את ההבדלים בין בני האדם", כך כותב הרב אורי שרקי. אך ביטול הבדלים זה לא נבע ממקור חיובי. לדבריו: "'שפה אחת'. לא לשון, המורה על תוכן פנימי, כי אם שפה, תוכן חיצוני. זו הקוסמופוליטיות הרוצחת את הייחודיות, שמוחקת את הערך של האדם ומעמידה תחתיו את המפעל האנושי – המגדל".

ד. אדם הכפוף לערכים חיצוניים, מסיר מעצמו במידה רבה את האחריות האישית והמחשבה אודות מעשיו, ומאפשר להמון או למנהיגו לעצב אותו בדמותו. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, טען שההמוניות עלולה, בין השאר, לקדם התנהגויות אלימות: "כאשר בני אדם מתאספים ויוצרים אספסוף, או אז משתחררים הכוחות הדינמיים של האדם הקולקטיבי – חיות או שדים השוכבים רדומים בכל פרט ופרט... האדם המצוי בהמון שוקע באופן בלתי מודע אל רמה מוסרית ואינטלקטואלית נמוכה יותר, אל הרמה שתמיד נוכחת מתחת לסף התודעה". ואכן, לצערנו, ההיסטוריה הלא רחוקה מלמדת שרוב ה-"איזמים" הגדולים (קומוניזם, פאשיזם, נאציזם ודומיהם), אותן תנועות רעיוניות שהפכו מפלצות, הובילו להרס רב ולזילות בחיי אדם – וזו בלשון המעטה. ההמוניות הכשירה רצח המונים. מחשש למדרון חלקלק שכזה, קבע הפילוסוף פרידריך ניטשה כי: "אדם גדול... הוא [אדם] ללא חשש כלשהו מפני 'דעת קהל'". זו גם הסיבה שהוא התנגד נחרצות לסוציאליזם של ימיו, ולא פחות מכך – לתנועות הגזעניות שפשטו בגרמניה של שלהי המאה ה-19, ובישרו את עליית הנאציזם. המעבר מאחידות מחשבתית אל עבר כניעה ושיתוף פעולה עם הרודנות והעריצות, מתרחש במהירות וגובה קורבנות רבים. ההונאה העצמית או שמא השכנוע העצמי בצדקת הדרך ההרסנית – כשזו מגובה בדעת ההמונים, מחריבים במודע את המוסר והאתיקה וגם את השכל הישר.

ה. הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי: "דוסטוייבסקי ציין פעם ביומניו שבסיביר, כי בין עשרות רוצחים ופורצים, הוא לא פגש מעולם אפילו אדם אחד שהיה מוכן להודות שלא פעל כשורה". במעמד הקראת פסק-הדין במשפט המכונן שניהלה מדינת ישראל נגד הצורר הנאצי אדולף אייכמן ימ"ש, טען סנגורו – ד"ר רוברט סרוואציוס, בהיתממות או שמא באמונה של ממש כי "הנאשם ביצע 'פקודות מדינה', מה שקרה לו עלול בעתיד לקרות לכל אחד". לטענתו: "במסגרת החוקים הנאציים הוא לא עבר שום עבירה... היה זה מחובתו לציית". במובן זה, כתבה ארנדט בספרה השנוי במחלוקת כי: "כשאני מדברת על הבנאליות של הרוע, אני עושה זאת אך ורק ברמה עובדתית... מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו [לאייכמן] שום מניעים. והפעלתנות הזאת כשלעצמה לא הייתה פלילית בשום אופן. הוא לעולם לא היה רוצח את הממונה עליו כדי לזכות במשרתו... הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם". טענותיו של אייכמן וסנגורו נדחו. כך גם הערעור על פסק-הדין, וגם החנינה שהוגשה בזמנו לנשיא המדינה.

ו. "אדם מועד לעולם", כך קובעת המשנה במסכת בבא קמא, "בין בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון". האחריות מוטלת על האדם ואין הוא יכול להתחמק ממנה. גם לא בתואנה העלולה להישמע באופן מפגיע הגיונית: 'אבל כולם עשו ככה', או במקרה של אייכמן – 'אלו היו הפקודות'. הבחירה החופשית, היא אחד מהעקרונות המהותיים ביהדות על פי הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה". כל אדם נדרש, כך עולה מסיפור מגדל בבל, לבחון את מעשיו בעצמו – ולא לתת לחברה לקבוע עבורו את דעותיו, ובוודאי לא להשתמש בדעת הקהל כבאמתלה להסיר מעליו את אחריותו, את תפקיד חייו – "לעובדה ולשומרה". בהקשר זה, גם מתבארת הגישה הנכונה לטכנולוגיה וקידמה. החדשנות איננה אסורה מטעם עצמה, אלא אופני השימוש בה ובחירותיו של האדם כיצד להשתמש בה – לרעה או לטובה, הם הנדרשים לבחינה. להבהרת הרעיון ניתן להיעזר בסיפור המפורסם אודות רבי חנינא בן דוסא. "מעשה במקום אחד שהיה ערוד [חיה מסוכנת וארסית הדומה לנחש]. והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא", כך מספרת הגמרא במסכת ברכות. רבי חנינא, ממרום השקפתו וכובד משקלו ההלכתי והחינוכי, לא הזמין לוכד נחשים, אלא ביקש מתלמידיו להראות לו היכן מתחבא אותו ערוד. רבי חנינא, בניגוד לכל היגיון בריא, הגיע וקרב את רגלו למחבואו של הערוד. "נתן רבי חנינא בן דוסא את עקבו על פי החור. יצא ונשכו, ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאהו לבית המדרש. אמר להם: 'ראו בניי – אין הערוד ממית אלא החטא ממית'". רבי חנינא טרח, מבחינה מטאפורית וממשית, ליטול על כתפו את הערוד המת, ולהכניסו – תרתי משמע, לבית המדרש. רוצה לומר: לא ניתן להטיל על העולם את האחריות, אלא על האדם, על מעשיו ובחירותיו. על זו הדרך, הטכנולוגיה שגייסו דור הפלגה למען בניית המגדל – כמו כל התקדמות במציאות, איננה שלילית מטעם עצמה, אלא המטרה הבעייתית שהם בחרו – "נעשה לנו שם", והדרך בה הם בחרו – "שפה אחת". ואם לשוב לשאלה מה יהיה תפקידו של האדם בסיום מהפכת הבינה המלאכותית? הרי שהתשובה ברורה – לבחור נכון, לבחור בטוב – "לעובדה ולשומרה".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.