"אבא הרגיש שיקרה לו משהו, ואמר לנו: 'תמשיכו לחיות ולשמוח'"

שלושת החיילים שהגיעו בשבת האחרונה לביתה של משפחת מויאל, כדי להודיע לאם ולעשרת ילדיה על כך שאביהם, שאול מויאל הי"ד, נפל במלחמה בלבנון, לא פיללו לתגובה כזו. "ידענו", אמרה להם סמדר, רעייתו של שאול, בדמעות, ואף סיפרה כי מרגע שיצא לפני כחודש למלחמה, היא ידעה שלא ישוב ממנה.

"כולנו הרגשנו את זה", מספרים בשיחה ל'הידברות' גם בנימין ויהודה, בניו של שאול, שניהם בחורי ישיבות שבימים אלו יושבים שבעה בביתם. "בראש השנה האחרון דיברתי עם חבר שלי בדאגה גדולה", מספר בנימין, "אמרתי לו: 'אני כל הזמן מתפלל על אבא, כל כך דואג לו'. החבר ניסה להרגיע אותי וציין שיש עוד הרבה חיילים במצבים דומים, אבל אני התעקשתי: 'אבא שלי הוא לא כמו כולם. כל-כולו זה הקב"ה, כל-כולו זה תורה, כל משפט שני שלו הוא פסוק מהתנ"ך. אני מפחד שהקב"ה יצטרך אותו למעלה. אז כן, מסתבר שבורא עולם באמת היה זקוק לו שם".

חיים של פשטות

ביתה הצנוע של משפחת מויאל ביישוב אלוני שילה שבשומרון גדוש בימים אלו עד אפס מקום. כמו בזרם אינסופי מגיעים מנחמים שבאים ומספרים על הקשר המיוחד שלהם עם שאול. חלקם תלמידיו, חלקם למדו אצלם בעבר. כולם מספרים על איש רוח גדול שהתורה הייתה משאת כל חייו.

"אבא הלך, אבל הוא השאיר לנו מסר ענק של אהבת השם ולימוד תורה וזה נחרט אצל כולנו", מספרים ילדיו. "מה שהיה מיוחד זה שהוא באמת למד תורה כל היום ובלי הפסקה", מוסיף בנימין, "אבא היה הולך לישון עם הספר, ואחר כך קם בשתיים בלילה לשיעור לילי, ובשעה ארבע לפנות בוקר קם שוב כדי להספיק ללמוד לפני התפילה. חברים מהמחלקה של אבא בצבא סיפרו לנו שהוא היה מגיע למניין המוקדם ביותר, ועד שכולם התאספו הם היו רואים אותו מסתובב עם הטלית והתפילין ברחבת בית הכנסת, כשהוא קורא ולומד.

"אבל  אנחנו יודעים דבר נוסף - אבא לא רק למד את התורה, אלא גם חי אותה. הוא תמיד האמין בדרך הזו, והלימוד היה הדבר היחיד ששימח אותו באמת. אף פעם לא שמעת אותו מתרגש מדברים אחרים ומכל הבלי העולם הזה".

"אבא גם מאוד אהב את הבריאה ואת הטבע", משלים אותו יהודה. "הוא תמיד עמד נפעם מול כל הבריאה שהקב"ה יצר. גם בבית הוא גידל צמחים, ואף התנדב ברשות הטבע והגנים. זה לא פלא שכל הילדים בביתנו גדלו עם אהבה גדולה לארץ ולסביבה. זה פשוט עבר אליהם מאבא".

משפחתו של שאול מויאל הי"ד (הצילום באדיבות המשפחה)

איך השפיעה דרכו של אבא עליכם?

"ברוך השם זכינו לגדול כשאנו מוקפים בלימוד תורה בלי הפסקה. תמיד כשהיו לנו שאלות על חומר שנלמד בכיתה, או שהיינו צריכים עזרה בלימוד, ידענו שאפשר לפנות לאבא. הפשטות שלו ניכרה בכל תחום ועניין. הוא לא היה זקוק לשום דבר, והוא העביר את ההסתפקות במועט הזו גם אלינו, מתוך אידיאל. כך למשל טלפונים סלולאריים לא היו לנו עד גיל שמונה עשרה, וגם אז הוא התקין את רמת החסימה הגבוהה ביותר.

"אבא גם חינך אותנו תמיד לדעת ששום דבר לא 'מגיע לנו' ולא מובן מאליו, לכן צריכים להעריך כל מה שאנחנו מקבלים. יש מיטה לישון עליה? ארוחת צהריים חמה בכל יום? אחים והורים שדואגים לנו? צריך לדעת להודות על כך ולהעריך. נקודת המבט הזו כל כך אפיינה את אבא, ונשמח אם מי שקורא את הדברים יקבל על עצמו להעריך ולהודות על כל דבר, ויהיה זה לעילוי נשמתו".

לא היה לכם קשה לגדול בלי כל המותרות שמאפיינות את בני גילכם?

בנימין: "היו לפעמים זמנים קשים, אבל בסופו של דבר ראינו מול עינינו כל הזמן את אבא ואמא, שניהם אנשים שכל המהות שלהם פשטות, והדברים פשוט חלחלו לתוכנו. כשהרגשנו שלפעמים אנחנו מחמיצים משהו, אבא נהג לומר: 'כל אחד והחבילה שלו', כשהוא דואג להסביר לנו שיש אנשים שנהנים מדברים מסוימים, אבל לנו יש אבא בבית, וזו מתנה הכי גדולה שיכולה להיות. אבא באמת השתדל להיות בבית בשעות הצהריים כמה שיותר. תמיד ידענו שאפשר ללמוד עם אבא, לשאול אותו שאלות ולדבר איתו. באופן אישי חלף זמן עד שהבנתי שזה ממש לא טבעי שכך יהיה ולא כך קיים בבתים אחרים".

ללמוד מהכתבים

מאז שנכנס אביהם ללבנון, כשבוע לפני ראש השנה, מעידים הבנים שכל בני המשפחה הסתובבו בתחושה קשה מאוד, כשהם קוראים תהילים ומרגישים, גם מבלי לדבר על כך, שהוא לא יזכה לשוב מהמלחמה.

"אני בטוח שגם אבא הרגיש שזה עומד לקרות", אומר יהודה. "הוא גם הכין את עצמו לכך והיה ממש מוכן למות. אחותנו הגדולה התארסה והתחתנה במהלך המלחמה, ואחד המשפטים שהוא חזר ואמר: 'עכשיו כשאני  רואה שבתי הקימה בית, וילדיי הגדולים בישיבות, אני מרגיש שהשלמתי את מה שמוטל עליי'. כששאלנו את אבא אם הוא לא פוחד למות, הוא ענה: 'אני בן ארבעים ושבע, הספקת בחיי כל כך הרבה. למה לפחד?'"

"אבא חזר הביתה למחרת יום כיפור והיה אתנו עד לשבת חול המועד סוכות", משתף בנימין. "במשך הימים האלו הוא הספיק לנסוע לבקר את ההורים שלו וביקר גם את אחיו הקטן בכפר תפוח. בדיעבד אפשר לראות שהוא נפרד מכולם, כביכול ידע שלא יזכה עוד לפגוש אותם. בשבת בבוקר יצאנו כל בני המשפחה לתפילת ותיקין, ולאחר מכן הוא נאלץ לעזוב אותנו ולנסוע צפונה, כשהוא מעדכן אותנו ששבוע בדיוק לאחר מכן – במוצאי שבת הבאה הוא צפוי להשתחרר. לצערנו הרב, שעות ספורות לפני השחרור, הוא נהרג".

איך ממשיכים מכאן הלאה? מה נותן לכם כוח?

בנימין: "האמת היא שלפני הכניסה השנייה של אבא, שאלנו אותו בדיוק את השאלה הזו, ואבא השיב לנו בצורה הכי פשוטה, שהוא לא היה הולך למילואים ולמלחמה אם הוא לא היה בטוח שיש לו אישה חזקה ובית חזק. שאלנו אותו: 'ומה יהיה אם חס ושלום...?' ואבא ענה באופטימיות ובנחישות: 'תמשיכו לחיות ולהיות שמחים'. זה משפט כל כך אופייני לאבא, כי הוא אף פעם לא הנמיך את האווירה או התלונן".

"אנחנו חייבים לקחת את הצוואה של אבא ולהמשיך פשוט לשמוח", משלים אותו אחיו, "לא מתוך חוסר ברירה, אלא פשוט כי ככה אבא היה רוצה. אבא היה אדם שמח במהות שלו, גם כשחווה דברים קשים, כמו כשחברים שלו נהרגו במלחמה, הוא בכה אך ורק בחדר. אז כן, אנו מתכוונים להמשיך בדרכו – לשמוח ולחיות את החיים במלואם. נמשיך גם ללמוד אתו יחד. אבא השאיר אחריו כל כך הרבה סיכומים, ואחרי השבעה כולנו מתכוונים להמשיך ללמוד עם אבא, מתוך הכתבים".