מדידת שיעורים בהלכה: כמה זה כזית, כביצה, אמה וטפח?

כל אחד מאיתנו ודאי נפגש הרבה פעמים בצורך לדעת איך בדיוק מודדים את שיעורי ההלכה: כמה זה "כזית"? וכמה זה "כביצה"? כמה זה אמה? וטפח?

איך יכול להיות שיש יותר משיעור אחד כמה זה זית, ואיך יכול להיות שזה הרבה יותר מגודל של זית?

מה זה "שיעור חזון אי"ש", ומה זה "שיעור רבי חיים נאה"? מה עשו עד החזון אי"ש ורבי חיים נאה? ומה זה קשור לאשכנזים או לספרדים?

הבה נעשה סדר.

יש בהלכה הרבה שיעורים שונים, שנאמרו לגבי מצוות שונות. שיעור אכילה הוא ב"כזית" – כך קבלו חכמים, ששיעור כזית נחשב אכילה, ולכן חייב בברכה אחרונה, ואם חלילה אכל דבר איסור, אזי הוא עובר על לאו ונענש.

שיעור כוס לקידוש הוא "רביעית". רביעית של מה? של לוג, זה כלי למשקה שהיה קיים בזמן חז"ל.

השיעור של אתרוג הוא כביצה, כמו ביצה של תרנגולת. פשוט מאד, לכאורה.

כעת נשאלת השאלה, איך מודדים זית, או ביצה? הרי יש הרבה סוגים של זיתים, ויש גם הרבה גדלים של ביצים... במכולת שלנו יש שלשה גדלים – סמול, מדיום ולארג', ויש גם גדלים נוספים.

על השאלה הזו קובעת המשנה במסכת כלים: "זית בינוני כפי דעתו של רואה". כל אדם משער לפי הבנתו מה הוא כזית "בינוני", ממוצע, לא קטן מדי ולא גדול מדי, וכך גם ביצה.

כל אלו מדות נפח, אבל ישנן גם מדות אורך: הטפח הוא רוחב כף יד קמוצה של אדם. הטפח מכיל חמש אצבעות. שיעור שלשה טפחים הוא שיעור "לבוד" לסוכה, כלומר שיעור שאפילו אם יש חור בדופן הסוכה, עד שלשה טפחים – הסוכה עדיין כשרה. חמישה טפחים הם אמה. האמה משמשת גם היא במידות הסוכה, במידות עירוב ועוד.

עד כאן, עדיין הכל נשמע פשוט. כל אחד ישער באצבע שלו, בטפח שלו, באמה שלו, בזית שלו ובביצה שלו.

אבל בהלכה ישנן השוואות. כלומר, הגמרא מוסרת לנו חשבון של יחס בין אצבע לבין ביצה. כלי של "אצבעיים על אצבעיים, בגובה אצבעיים וחצי" – מכיל רביעית. הרביעית, למי שזוכר, היא רבע לוג, והלוג, אמרו חז"ל, נפחו הוא שש ביצים. מסקנה: "אצבעיים על אצבעיים בגובה אצבעיים וחצי" – מכיל ביצה וחצי.

כל מה שנשאר כדי לדעת כמה היא הביצה, היא להחליט מה מידת האצבע. אבל זה, מתברר, מסובך. וגם יסוד המחלוקת.

לפני כאלף שנה, הגאונים מדדו את הביצה וקבעו מידות. אחריהם בא הרמב"ם, וקבע את גודל הביצה לפי מידת הדרהם, המטבע שהיה בשימוש באימפריה המוסלמית בימיו.

אם אנחנו מתחילים משיעור הדרהם, תצא לנו ביצה קטנה, ואצבעות יד קטנות.

אם אנחנו מתחילים מהאגודל הממוצע בזמננו, תצא ביצה גדולה...

כאן מתחיל ההבדל בין ספרדים לאשכנזים. יוצאי ספרד, שהלכו תמיד לפי פסקי הרמב"ם, מדדו אך ורק בדרהם, והשיעור שלהם היה קטן יותר. לפי שיעורם, האצבע היא קצת פחות מ-2 ס"מ.

יוצאי אשכנז לא הלכו תמיד לפי פסקי הרמב"ם, וגם לא היה מצוי אצלם המטבע המוסלמי, ולכן התעורר אצלם ספק. הרב יחזקאל לנדא, רבה של פראג, הגאון המפורסם בעל "נודע ביהודה", לפני כמאתיים וחמשים שנה, מדד את מידת האגודל, וממנה חישב את שיעור הביצה, והגיע למסקנה שהמנהג טעות, ויש למדוד את הביצים לפי האגודל שלנו, שהוא גדול יותר, ולכן אין להפריש חלה משיעור 42 ביצים קטנות, אלא ביצים גדולות.

לגבי השאלה איך יתכן ששיעור "כביצה" יותר גדול מהביצה המציאותית, ענה הנודע ביהודה, שאולי התקטנו הביצים במשך הזמן, וכך גם הזיתים.

כשיטת הנודע ביהודה, השיעור ה"גדול", נהגו רבים מהאשכנזים. אך הספרדים נהגו כפי השיעור של דרהם, על פי הרמב"ם.

המחלוקת התעוררה שוב עם חידוש הישוב בא"י, לפני כשמונים שנה. רבי חיים נאה, שהיה אמנם ממוצא אשכנזי, אבל גר כאן בארץ ישראל והכיר את מטבע הדרהם ואת מנהג הספרדים, יצא בקריאה גם לאשכנזים לקבל את מנהג הספרדים ואת "השיעור הקטן". החזון אי"ש, שעלה מליטא לארץ, התנגד לקריאה זו, וטען שמנהג האשכנזים והשיעור הגדול הוא הנכון, משום שמה שקובע הוא מידת האגודל במציאות, והאגודל בזמננו הוא באזור 2.4 ס"מ.

לאחר דיונים ארוכים ומפורטים בין כל גדולי הפוסקים בדור הקודם, נוהגים רוב העולם, ובפרט הספרדים, כשיעור הקטן, ומשתדלים להחמיר כשיעור הגדול בדינים דאורייתא. וכך פסק גם המשנה ברורה.