סיון רהב מאיר: כמו האנשים בדור המבול, גם אנחנו לא רצינו לראות

פרשת השבוע היא פרשת נח. שמענו את הסיפור הזה בגן הילדים, אבל הגיע הזמן לספר אותו שוב. הוא אקטואלי מתמיד.

• וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹוקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. זה לא רק משחק מילים. חמס, מסבירים הפרשנים, זה אומר שהארץ התמלאה שחיתות, אלימות, רשע, חיים ללא שום גבולות. עולם כזה לא יכול להתקיים. צריך להשמיד חברה כזו, חברת חמס.

• וַיֹּאמֶר אֱלֹוקים לְנֹחַ: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר". פרשנינו מספרים שנח בנה את התיבה במשך 120 שנה, כדי שאנשים יסתכלו וישאלו שאלות. הייתה להם הזדמנות לתקן את דרכיהם ולהינצל. אבל הם ראו אותו בונה את התיבה ולא הבינו את המשמעות. לא פירשו נכון את המציאות. התעלמו מקריאת האזהרה. ובסוף, הגיע מבול. השנה כשקראתי את הדברים נזכרתי במילה קונספציה. אתה רואה עובדות ברורות לנגד עיניך, אבל פשוט לא מבין אותן כמו שצריך. חמאס התעצם והתחמש והתאמן, כמה מאות מטרים מקיבוצי העוטף. כמו האנשים בדור המבול, לא רצינו. לראות.

• וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה". לפעמים, כשיש מבול, צריך להתכנס פנימה, אל תוך תיבה. פרשנינו מסבירים שזוהי קריאה לכל אחד מאיתנו: מהי תיבת נח שלך? בעידן של חרדות, הסחות דעת, טרדות, בתחושה שלפעמים העולם הוא מבול אחד גדול, מה נותן לנו עוגן וחוסן? מה מקור השלווה והעוצמה שלנו? לאורך השנים, היה מי שדימה את יום השבת לתיבת נח. גם התפילה והתורה הן סוג כזה של התנתקות מהזמני והתחברות אל הנצחי. וכמובן – המשפחה, הבית, התנדבות, מוזיקה.

השבוע יצא לאור הספר "תגדל נפשי", של הפסיכיאטר ד"ר מיכאל אבולעפיה ("ידיעות ספרים"). זה מדריך ייעוץ נפשי בסיסי, עם כלים שכל אחד צריך להכיר בתקופה המאתגרת הזו. הוא כותב שם כמה חשוב להתנתק מזרם החרדות הבלתי פוסק המכונה "חדשות", ולהתחבר למקומות פנימיים יותר: "החרדה מכה בנו. זה מה שהאויב רוצה, שנחשוש כל הזמן שהרע יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. כך שמלבד המלחמה על הגוף, יש פה מלחמה על הנפש. והפחד הוא הניצחון שלהם. האויב, הטרור, עובד בעיקר על הדמיון שלנו. הוא פוגע באנשים ספורים, אבל רוצה שמיליונים יפחדו. שנהיה כל הזמן בדמיונות ובחרדות. אז כדי לנצח, אנחנו לא נאמין לו. לא ניכנע, גם לא בתודעה. נבין שזה היצר הרע שלנו".

• צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. צריך לדעת מתי להיכנס לתוך התיבה, וגם מתי לצאת ממנה אל העולם. איך יוצאים החוצה, אחרי משבר? הנה רגע אחד כזה שזכיתי לראות במו עיני. שמחת תורה תשפ"ה, שנה אחרי האסון, בשעות הצהריים. האב השכול אליהו ליבמן יושב לנוח קצת בצד, ומולו בחור צעיר שהיה ב"נובה". שניהם הגיעו לציין את החג ביחד עם משפחות שכולות, משפחות חטופים וכ-100 משורדי הנובה, במלון בירושלים. ארגון "קשר יהודי" הזמין אותם לחוויה המטלטלת הזו, לחגוג וגם לזכור. אחרי טקס הזיכרון כולם רקדו עם ספרי התורה, אבל הבחור רעד, השפיל מבט. היה לו קשה בשעות האלה. הוא נזכר בכל הזוועות שקרו לו בדיוק לפני שנה. בחברים שאיבד, בחברים שנחטפו, בשעות שבהן נמלט על נפשו. אולי לא סתם אויבינו קראו למלחמה הזו "מבול אל אקצה". הם באמת ניסו להחריב, כמו אחרי המבול.

אליהו ליבמן תפס בידו של הבחור, ופנה אליו ישירות: "אתה מבין שבדיוק לפני שנה בשעות האלה, אליקים שלי הציל אנשים עד שנרצח? זה יום השנה הראשון. ממש עכשיו הוא עלה לשמיים. אז תקשיב: היום הזה הוא יום הזיכרון שלי, ויום ההצלה שלך. אני מבקש שבכל שנה, לצד הזיכרון, אתה גם תחגוג את הנס שקרה לך. אתה זכית בחיים ביום הזה".

הבחור הקשיב, הפסיק לרעוד, וליבמן המשיך. "אבל אני מבקש עוד משהו: אתה מספר שאתה כבר שנה לא מצליח לצאת מזה. ואני רוצה שתענה לעצמך על השאלה: למה נשארתי בחיים? איך אני הופך את החיים שלי למשמעותיים יותר? אם זכיתי בחיים מחדש, איך אני ממלא אותם בכוחות? מה אני עושה עם המתנה הגדולה שקיבלתי ביום הזה?".

הבחור הינהן. אחרי מבול, צריך לקום ולבנות מחדש.

• "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹוקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". בציווי החשוב הזה, אחרי המבול, אלוקים מטיל על האנושות אחריות: די לחמס. די לרצח. האדם נברא בצלם אלוקים. יש מי שלא מבין את זה עד היום, ומקדש את המוות, בעוד אנחנו מקדשים את החיים. איך אמר רס"ן גיא נזרי הי"ד בסרטון שהתפרסם בימים אלה? "טוב לחיות בעד ארצנו!".

השבוע, בשבעה על אביעד ניימן הי"ד, שמעתי מאמא שלו נעמה הסבר נוסף, קומה נוספת, על צלם אלוקים שבאדם: "תראו כמה אנשים באו להלוויה של אביעד, תראו כמה אנשים צפו בה ביוטיוב, ותראו כמה אנשים באים לכאן לשבעה. כמה כל אחד מאיתנו יקר. האם אנחנו זוכרים את זה שנבראנו בצלם אלוקים, שאנחנו מיוחדים ואהובים? כל אחד מאיתנו צריך לקום כל בוקר ולהרגיש כמה הוא אהוב ורצוי. גם בחייו".

• "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". ואחרי האזהרה מפני רצח, מגיעה הבקשה להוסיף חיים. פרו ורבו. מתוך אמונה בחיים, מתוך תקווה בעתיד, צריך למלא את העולם השומם מחדש בקולות של ילדים. בימים אלה מחלקות היולדות בישראל דיווחו על עלייה במספר הלידות. בייבי בום. גם אחרי מלחמת יום כיפור הייתה בישראל תופעה כזו, כחלק מהיציאה מן המשבר. במחלקת היולדות של סורוקה, ברזילי ושערי צדק סיפרו לי השבוע על חדרי לידה מלאים. בסורוקה, למשל, נולדו מאז 7.10 בשעה 6:29 בבוקר, 18,091 תינוקות.

• "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ". המבול היה אירוע חד פעמי. זוהי הבטחה אלוקית שלא יהיה עוד מבול. מעכשיו – זו אחריות שלנו לטפל ברוע שיש בעולם.

• תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם. לקראת סוף הפרשה, מנצנצת תקווה: אברהם אבינו נולד. עד עכשיו התורה סיפרה סיפור אוניברסלי וגלובלי מאוד – מבריאת העולם בפרשת בראשית, דרך סיפור גן עדן, מגדל בבל, תיבת נח. אין עמים, ארצות וגבולות. אבל זה לא עובד, צריך עםו צריך ארץ, והתיקון יתחיל בשבוע הבא. בפרשת "לך לך" אברהם אבינו ושרה אימנו יעלו על במת ההיסטוריה, ולא ירדו ממנה עד היום.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".