לחרדה אי אפשר לומר "לא עכשיו, חמודי"

"אני לא רואה שום שיפור בחרדות שלי", משתפת אותי אישה שאני מכירה חודש, אבל היא כבר סובלת מהחרדה שלה במשך תקופה מאד ארוכה.

עבור מי שלא חווה חרדה, קשה לתאר מה עובר על אלו שהחרדה עוטפת אותם כמו שמיכה עבה וחונקת. לא מאפשרת לנשום, לא לחשוב על שום דבר אחר. אין לתאר איזה סבל.

השלב הראשון בטיפול בחרדה הוא הקבלה שלה. תחשבו כמה אירוני שכדי להתפטר ממשהו אתה צריך קודם לקבל את קיומו. אבל לקבל ממש. להסכים לנשום עמוק לתוך המציאות הזו של: "אני סובלת מחרדה", ו"כן, זה לא באשמתי. לא קמתי בוקר אחד והחלטתי לאמץ לעצמי חרדה, בתור חית מחמד".

השלב הזה הוא הארוך, המתיש והמייאש ביותר בטיפול, אם נותנים אמון בתהליך הריפוי ונשארים בתוכו ארבע, חמישה, שישה שבועות, כמה שצריך, אפשר לעבור לשלב הבא שהוא ידידותי יותר לסביבה.

האישה שעליה סיפרתי המשיכה.

"אבל אני זאת החרדה. מה זאת אומרת?", היא לא הבינה. "כולי חרדה. זה אני".

זהו, שלא.

בשלב ההפרדה של החרדה כאובייקט בתוכי, לומדים להפריד את הקול של החרדה מכל מה שמרכיב את ה"אני" שלי. יש בי המון דברים. יש בי עוד רגשות. תקווה ואהבה ואופטימיות ושמחה וגם לחץ ופחד ועצב...

תארי לעצמך מערכת הגברה משוכללת. כעין קופסה שחורה מוארכת שעליה עשרות כפתורים. כל כפתור מגביר או מנמיך חלק אחר בהרמוניה,

המערכת הרגשית שלנו דומה למערכת כזו. יש בנו המון כפתורים חלקם משמיעים צליל נעים יותר, חלקם פחות, אבל כולם שלנו, ועלינו ללמוד להסתדר איתם. כשלומדים להפריד את הקולות האלו מאיתנו - מתחילים לקבל שליטה על מערכת הבקרה הזו.

"אבל אני כולי רק חרדה", האישה ההיא מתעקשת. ואני מבינה אותה כל כך. חרדה היא אחד מהכפתורים שאם היא על ווליום גבוה, היא משתלטת על המסך לגמרי. לא שומעים שום צליל אחר מלבדה.

"את גם חרדה", אני מסכימה איתה, "וגם עוד המון קולות אחרים, רק שקשה עכשיו לשמוע אותם. אם החרדה תקבל הקשבה ראויה, ונצליח לתת לה מקום, נלמד להנמיך את הווליום שלה, ואז נגיע לשלב השליטה.

ושוב אירוניה – בשביל לשלוט בחרדה, צריך להיות קשובים אליה מאד מאד. כמו שמקשיבים לילד רך.

מכירים את הרגע הזה שילד מתחיל לספר לנו איזו בדיחה, והראש שלנו מלא בשלוש מאד דברים דחופים שצריך הרגע לעשות, ואז אנחנו אומרים: "לא עכשיו, חמודי"?

רגע קשה. רגע כואב.

כי לילד שאומרים לו "לא עכשיו, חמודי", נתלש חוט מאד מרכזי בהפעלת המערכת, כבל שאחראי על הזרימה הטבעית והאנרגיה השמחה והילדית שקיימת בו.

הילד ישתוק, יבלע את הרוק ימצמץ קצת בעיניים ויגיד לעצמו: "טיפש", או "תשתוק", או "אתה מפריע".

אחר כך הוא ילמד להיות מבוגר חושב, שקול, חסום, שלא מעז להקשיב לכדור האור הפנימי הזה שמתגלגל בתוכו בהתרגשות.

החרדה לא פרייארית. כשהיא רוצה לדבר, אם לא מקשיבים לה, היא בועטת חזק. צועקת, דופקת על הדלת של החדר בו היא כלואה, שורטת בציפורניים, חובטת באגרופים שלופים.

היא רוצה מקום.

היא רוצה מקום, כי יש לה תפקיד.

אחד מהאלמנטים המרכזיים בטיפול בחרדה הוא איתור התפקיד הזה.

"אין לה שום תפקיד חיובי", מתעקשת החרדתית. "היא רק מציקה לי".

היא צודקת. זה נורא מציק, אבל אם היא תקשיב היטב, היא תשמע את החרדה מבקשת להגן עליה.

דמייני לעצמך שבת. השולחן ערוך בכלים נאים, אורות גבוהים בסלון, אורחים שהזמנת יושבים סביב השולחן ומפטפטים בנעימות עם בני משפחתך, את מגיעה לסלון עם סיר מרק רותח ומגלה באמצע הדרך שהחישוב שלך היה מוטעה. את לא עומדת בחום של הסיר, עוד שניה כוויה...

יש לך עוד שלושה מטרים עד לשולחן והמוח צריך לבחור בין כוויה לבין מרק לאורחים. אם מדובר בכוויה רצינית וכואבת המוח יאפשר לך לזרוק את סיר המרק על הרצפה, לאבד אותו, כדי להינצל מהכוויה.

יש בנו מנגנון כזה, שכשיש שני אירועים במקביל, וצריכה להיות בחירה מיידית וקריטית – המוח יעשה חישוב מהיר, ובדרך כלל יבחר במה שימנע הרגע ועכשיו כאב.

תפקיד החרדה הוא תמיד חיובי, מערכת הבקרה הנפשית שלנו עורכת זיהוי נתונים, היא מגלה שאינך מסוגלת לעמוד במצב מסוים, היא תפתח חרדה שתגן עליך מפניו.

העיסוק בחרדה הוא הסחת דעת מצוינת מהכאב.

אז מה למדתי מטיפול נרחב בנושא הזמין והמצוי הזה?

1. כדי להשיג שקט פנימי אנחנו חייבים לקבל את המציאות שלנו. וזה כולל גם לקבל את בעלי, ילדי, הילדות שלי, ההורים שלי ועוד ועוד...
2. אנחנו הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו נראים. יש בנו מערכת מסועפת של רגשות, וכדי להשיג עליה שליטה אנחנו צריכים ללמוד להקשיב מה תפקידו של כפתור, מה קורה לו בווליום נמוך, מה קורה לו בווליום גבוה...
3. בסוף תמיד נהיה אסירי תודה לאירועים שהקב"ה מזמן לחיים שלנו. הם מובילים אותנו לתהליכים מדהימים שמצמיחים אותנו לגבהים חדשים, וזה תמיד שווה!

ומהסחות דעת פנימיות להסחות חיצוניות: בימים אלו העולם כמו מתחיל מחדש. לאחר חודש וחצי של התקרבות, תפילות, ימים כל כך לא שגרתיים, מגיעה שוב השגרה ותופסת אותנו במלתעות חדות שלא מוותרות.

פרשת בראשית פתחה לנו את השנה עם הסיפור המקורי של החיבור. כמו שואלת אותנו: "ידעתם שפעם הכל היה מחובר, הכל עמד במקום, העולם היה כפי שהוא צריך להיות? כל כפתור היה בדיוק בווליום שהוא צריך להיות המערכת עבדה בול כמו שצריך?

חשבו שתדעו, כדי שתבינו מה קרה מפרשת נוח והלאה.

קרה שניתנה רשות ליצר הרע לחיות בעולם, קרה שהמטרה הברורה שלנו היא לנתק אתכם מהשם, ולכן אתם נמצאים פה כרגע בעולם כזה שכל מה שהוא עושה זה מנסה לקחת לכם את עצמכם, ואת החיבור שלכם מבורא עולם.

תעצמי לרגע עיניים, תכוונני הסתכלות לעיניים הפנימיות המשוכללות שלך, רואה מה קורה? רואה שכולם רצים, שכל רגע צצות מולנו תמונות חדשות שמזיזות אותנו ממה שרצינו באמת לעשות?!

שהרעש הנוראי הזה מסיט אותך מהמטרה לשמה את פה?

שתי הפרשות הראשונות בתורה מספרות לנו את הסיפור הזה בצורה ברורה מאד. יש מטרה – להתאחד עם בורא עולם, יש הסחות דעת שמקורן בתפקיד שייעד השם ליצר הרע, ויש אותנו – תפקידנו לפלס דרך בין הטיפות האלו, לפתוח את הפה, ללגום מידי פעם טיפת מים רעננה וצלולה.

אל תתני למרוץ של השגרה לבלבל אותך מהדבר האמיתי.

אל תאבדי אמון שאשפר לחיות חיים שיש בהם. חיים מלאי חיבור, חיים שנכונים לך שמדויקים לתפקיד שהקב"ה ייעד לך.

אף על פי שהדור סוחף אותנו קדימה כמו סופת צונאמי אדירה, ואין לנו תמיד את הפניות לעצור בתוך המערבולת הזו, אל תאבדי את היכולת הטבעית של אישה

לחוות. להיות. להתפלל. לשיח את הלב בפני השם.

זה אולי התפקיד המרכזי פה בעולם. לפעמים הדרך להסכים לקלף קליפות היא פשוט לדבר עליהן. להסתכל עליהן ביחד עם מישהו, לנשום את הכאב שחבוי מתחתן, כי מתחת לכל קליפה נמצא כאב גדול שגרם לנו לכסות במכסה עבה ולסגור עם חומה משוריינת כדי לא להרגיש בו.

אפשר וכדאי לקדש את החומר.

שגרה נעימה!

רותי קניג סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית