רק להראות להם - הבנו את הטעות שלנו. איזה עם מיוחד אנחנו

ב‏יום חמישי בערב, באחד מלילות חודש אלול, החלטנו לנסוע לכותל המערבי. התארגנו כל המשפחה, נכנסנו לרכב ונסענו לירושלים.

הגענו לירושלים, וב"ה הבנו שאנו לא היחידים, לכן חנינו רחוק מהכותל, בגלל הפקקים הרבים שהיו בדרך, והלכנו ברגל יותר מחצי שעה, כאשר בדרך פגשנו את כל עם ישראל: זה עם הרסטות וזאת עם המכנסיים, ההוא עם הכיפה וההוא עם הגינס הקרוע, היא עם הפירסינג והקעקועים והוא עם השיער הצבוע, וכולם פתאום שרים יחדיו "עם ישראל חי", אפילו עם קול שני, כאילו אנחנו כבר מנוסים ומופיעים על במות יחדיו. האמת, שבאמת אנו מופיעים על במת החיים, וה' רוצה אותנו ביחד במופע הזה.

הסתכלתי על הסיטואציה הזאת והיו לי דמעות בעיניים, כאילו אנחנו עולים ממש עכשיו לרגל, לבית המקדש. ממש הצלחתי, לכמה רגעים, לתאר את המחזה האדיר בראשי. ככה ממש, כל עם ישראל על כל גווניו, עולים לרגל באחדות אמיתית.

לאחר מכן צדו את עיני קשישים רבים, שגם הם עלו את העליות בירושלים, ולא הצלחתי להבין, איך הם עושים את זה? לי היה קשה, וגם לחלק מילדי. מה נותן להם את הכוח לעשות זאת?

ראיתי סבתא מתוקה אחת, וניגשתי אליה. הצעתי לה עזרה, ולאחר מכן שאלתי אותה היא מגיעה לכותל מאוחר בלילה, כשיש עומס. לא קשה לה? היא ענתה לי תשובה כזאת מתוקה, שלא יכולתי שלא לשתף אתכן בה: ״מיידל'ה, כל הזמן מראים לנו בתקשורת כמה אנחנו מרוחקים זה מזה וכמה אנחנו אויבים אחד של השני. הגעתי לכאן רק כדי לראות בעיניים כמה זה שטויות, מה שהם מדברים.

"אני יודעת שזה לא נכון, אבל אין כמו ראיה, וכשרואים את זה - זה נותן לי כוח להאמין בכוח המיוחד שלנו כעם. והנה, עוד לא הגענו לכותל – ותראי איזו אחווה. אם היינו הולכים בתל אביב – לא היית פונה אלי, נכון? מרגישים את האוויר של ירושלים, שכולם עולים להתאחד. תראי מסביבך כמה אנחנו רוצים אחדות! מי נתן לכל האלה שיושבים באולפנים לספר לנו אחרת? אז אני באה לכאן לקבל כוח, להאמין במה שאנחנו באמת".

וואו, איך היא ריגשה אותי, אותה סבתא. התחבקנו והמשכנו עד שהגענו לכותל.

ושם, שעה שלמה נאמרות הסליחות. התרגשתי כל כך. היו קטעים באמצע הסליחות על "השמד את אויבינו", וכולם אמרו בקול – "אמן!". "הצלח חיילינו" – ושוב כל הכותל שואג בקול אדיר "אמן!".

כולם דיברו על זה, שישנה התעוררות תשובה אדירה. נוהרים לכותל, לא כמו כל השנים. הכותל היה מלא! ומדובר בסתם יום חמישי בחודש אלול, לא איזה תאריך מיוחד. אבל עם ישראל מרגיש, אחרי כל השנה שעברנו, שזה בדיוק המקום הנכון להיפגש בו כולם, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת. ככה להיפגש פנים אל פנים, ופשוט לשמוח ולאהוב את העם שלנו.

מיד לאחר הסליחות המשיכו לנגן, לרקוד יחדיו. אנשים לא רצו לצאת מהכותל, אלא להישאר עוד ביחד. הם רקדו בשתים בלילה ברחבת הכותל, מעגלים-מעגלים, מכל הגוונים ומכל הסוגים, רק להראות לה' – הבנו את הטעות שלנו. לא ניתן לאף אחד להטעות אותנו שוב. איזה עם מיוחד ואוהב אנחנו.