שווה סיפור: לא לעשות ככה!

כשהייתי קטנה, אהבתי לראות את השכנה שלי מלבישה את הילדים שלה יפה. נמשכתי מאוד לסטייל, ושאלתי אותה בתמימות של ילדה, מאיפה יש לה כל השמלות היפות האלה? היא צחקה ואמרה שהיא תופרת.

זה היה הרגע שבו החלטתי - גם אני רוצה. אם אפשר כך לתכנן שמלות, איך שבא לי, עם רעיונות יפים כל כך, וזה יוצא מושלם, זה בדיוק התחום שאני רוצה לדעת. יצר הסקרנות דגדג לי. הייתי בסביבות גיל עשר כאשר באתי עם הרעיון הזה לאמא שלי. היא ניסתה להוריד אותי מהתחום, לשכנע אותי ללכת ללמוד משהו אחר, בתואנה שזה נראה פחות מתאים לי. הסבלנות היא לא מצרך שופע אצלי, וכידוע, בתפירה, הסבלנות – והרבה ממנה – היא תנאי הכרחי. אבל אני התעקשתי. בסוף היא הסכימה לחפש, ובדקה איפה יש חוג תפירה לילדה בת עשר. לרוב החוגים האלה מיועדים לגילים מאוחרים יותר. בסוף, החוג הכי מתאים, והיחיד שהסכים לקבל אותי בגילי הצעיר, היה חוג לילדות-נערות שגדולות ממני בהרבה.

זה לא הרתיע אותי. למרות חוסר הנעימות הקל, ידעתי שיש לי מטרה, והחלטתי ליישם אותה. ואם אני נעולה על זה – אז עד הסוף. יש בי יצירתיות ומעוף, ובדיוק בנישה הזו, כל התדמיתנות ויצירת הגזרות התאימו לי. אבל אז, בימים הראשונים, עדיין לא ידעתי כלום, מלבד הרצון לפתוח מכונה ולהריץ את המחט על הבד ליצירה מושלמת. את השיעור העבירה מורה ותיקה, עם ניסיון רב וכללים ברורים שעליהם היא הקפידה מאוד. כבר בתיאוריה היא חזרה והדגישה כללים בתפירה. אחד הכללים היה "אמרה" – מצב שבו לאחר הוצאת גזרה, מבצעים אותה על חצי הבד המקופל, וכך בגזירה של חצי, מתקבל השלם. היא חזרה שוב ושוב על הכלל הזה, והדגישה כמה הוא חובה.

אני, שהייתי נלהבת להתחיל לתפור, ביצעתי את המשימות שהיא נתנה, עד שהגעתי לשלב של הוצאת הגזרה. מרוב ריגוש שכחתי את הכלל החשוב של האמרה, והתחלתי לגזור את הבד בצורה רגילה, ללא קיפול הבד לשנים... הייתי מרוכזת כל כך במשימה ובשמחה שהצלחתי לעבור את השלב הזה, שלא שמתי לב לצל שנפל עלי.

המורה, שעשתה סיבוב בין כל התלמידות, הגיעה אלי. מבט אחד, ואז שמעתי את הצעקות. "מה את עושה?! כמה פעמים אמרתי לא לעשות ככה??? כמה פעמים?". נבהלתי עד עמקי נשמתי. הרגשתי קור בוער, כבשן בהתהוותו. לא העזתי להרים ראש. ואז היא הלכה ממני, התיישבה בשולחן שלה יחד עם הבד שגזרתי, וקראה בקול לכל הבנות: "אני רוצה את כולן לכאן. אני רוצה להראות לכן מה קורה למי שלא מקשיבה למה שאני מסבירה שוב ושוב". אלו היו בנות שגדולות ממני בהרבה, גם כך היה פער בינינו, ועכשיו ממש הרגשתי קטנה ואפסית, והיא המשיכה: "אני רוצה ללמד אתכן, כדי שתדענה. אני לא רוצה לבייש אותה, אבל ככה אתן תלמדנה". כאילו להוסיף חטא על פשע, בנזין לכבשן ששורף אותי. הן עמדו שם, סביבה, בוחנות את היצירה שלי, את החרפה.

יצאתי משם אבלה וחפוית ראש. בבית סיפרתי לאמי את המקרה. היא ניסתה לעזור לי להציל את מה שכן אפשר, ובסוף יצא משהו, איכשהו. אבל מאז קרו שני דברים. ראשית, סחבתי את הצעקות האלה לכל מקום, לאורך חיי. שנית, מאז הגברתי הילוך, והחלטתי שאני מוכיחה לכולם שאני כן יכולה ומסוגלת להיות תופרת מעולה. רציתי להוכיח, בעיקר לעצמי, שאני יכולה. זה היה רגע קשה ומכונן, הדלק שהזניק אותי קדימה. מאז השקעתי והתמקצעתי, הוצאתי תחת ידי יצירות מדהימות, המשכתי לקורסים של תדמיתנות ושמלות ערב, ושמי המקצועי יצא למרחוק.

אך יחד עם זאת, אף על פי שהתפירה משכה אותי בפן היצירתי והאומנותי, הסבלנות היתה בעוכרי. לא ראיתי את עצמי רוכנת כל חיי על פרימה ותפירה. לכן למדתי והתפתחתי בעוד תחום, של הוראת הספורט והתנועה. גם שם הצלחתי מאוד. הייתי מורה מבוקשת, ובתור מורה, המילים ההן, הצעקות, ליוו אותי עוד יותר. הן שמרו עלי, שאהיה רגישה וערנית יותר לתלמידות.

עם כל זאת, על אף שהיום אני נמצאת במקום מכובד ומקצועי כל כך, הן בתחום התפירה והן בתחום הספורט והתנועה, עדיין עמוק-עמוק בתוך הלב שלי שכן מגפון עם תרעלה בעוצמה גבוהה, שציווח לי בלי הפסקה: "כמה פעמים אמרתי לא לעשות ככה?". לפעמים זה היה נראה לי מגוחך, שחוויה של ילדה בת 10 תיצרב בי חזק כל כך ועוד ממורה שלא באמת היתה משמעותית בחיי. אבל כן, זה היה וקרה, והשאיר בי מוגלה שלא מפסיקה לצאת ולהכאיב. הרגשתי שזה מעכב אותי מאוד בחיי. אני לא באמת משוחררת, שמחה. משהו שם לא נסגר עם עצמו. ניסיתי לסלוח וחשבתי שהצלחתי, עד שנתקלתי שוב בקול הפנימי הזה, ושוב נמנעתי מדברים שיכולים לעורר אצלי את הכישלון ההוא. זה כבר הטריד אותי באופן אישי.

הלכתי למי שהכל שלו, מי שיודע ומבין הכי טוב מכולם מה אני צריכה עכשיו ואיך לסייע לי, וביקשתי במילים פשוטות שיעזור ויכוון אותי, יאיר לי את הדרך, איך לצאת מהמעגל הזה שלא נגמר, שמפריע לי להתקדם בחיים. ובעיקר – איך לסלוח. לא יודעת כמה זמן ביקשתי מאלוקים את עזרתו, אבל זו היתה תקופה שהתמשכה זמן רב. 

אני מעבירה שיעורים רבים ומגוונים בכל רחבי העיר. עם הזמן, הניסיון שלי גדל, ושמי הלך לפני. חלק מהשיעורים שלי הינם שיעורים דינמיים, שמורכבים מגרעין קבוע של תלמידות, אבל תמיד יש פנים חדשות שבאות והולכות, כך שזה היה לי טבעי, כאשר הגעתי לשיעור הקבוע שלי בדיור המוגן, לגלות עוד נשים שהצטרפו. שם גיליתי, בשורה הראשונה, בעודי מכוונת את המוזיקה כדי להתחיל שיעור, ממש מול פני, לא פחות ולא יותר, את אותה מורה לתפירה... היא, כמובן, לא זיהתה אותי. רק אני ידעתי מי היא, ומה הקשר הגורדי שלה לחיי. בתחילה נבהלתי, מעשה ילדות. עם הזמן התאפסתי על עצמי, והבנתי שיש לי כאן הזדמנות שאלוקים שלח לי. מה ההזדמנות בדיוק – אינני יודעת עדיין, אבל כנראה זה לא סתם. התחלתי את השיעור, כאשר משהו בי בפנים מאופק. התחלתי להדגים את התנועות, ושמתי לב שאותה מורה לא יודעת כלום, כלומר, עושה בדיוק ההיפך ממה שאני אומרת. היא עמדה מולי, בשורה הראשונה. יתירה מכך, בתחילת השיעור היא קצת התעקשה להיות בשורה הראשונה, וזה די בלבל את שאר הנשים שהיו מאחור, שצפו גם בה. הסברתי שוב ושוב ושוב ושוב, ו—שום דבר לא עזר. היא בשלה, ממשיכה, כאילו אין עם מי לדבר. פכרת אצבעות, ומשהו בי התחיל לתסוס. המשפטים שלה פעפעו בי. איך שגלגל מסתובב לו... לרגעים עלה בי הרצון לומר, קבל עם ומתעמלות: "כמה פעמים אמרתי לא לעשות ככה?!", יצר נקם שמיהרתי לשלוט בו ולנווט אותו נכון. החזקתי את עצמי לאורך השיעור. היא באמת היתה לא קלה, ואפילו לא חשבה שעליה ללכת אחורה כדי לא להפריע לשאר הנשים... עם כל דקה שעברה, הבנתי מה זה להיות מהצד של המורה.

כן, עם כל הכעס והרגש, ראיתי אותה במקומי – והבנתי, לא את הדרך, אבל לפחות איך היא הגיעה לזה, וכמה היא לא באמת התכוונה. אולי היתה רגישה פחות. גל של חמלה תקף אותי באותם רגעים. פתאום ראיתי אותה אחרת, כמה היא מנסה ולא מתייאשת, כמה קשה לה אבל היא לא מוותרת, והצלחתי להכיל, כן. אבל מה שהיה הכי חשוב – הצלחתי לסלוח.

זו היתה סליחה אמיתית, מעומק לב. ראיתי את אפסיות האדם ומה אנחנו בעצם. היום כאן, מחר שם. זה עזר לי לעלות על הגל, לשטוף את הכל בהרבה אמונה ואהבה.

סיימתי את השיעור של חיי.

ההרגשה היתה טהורה, נעלה. כולן הודו לי, גם היא. אז כבר לא התאפקתי, וסיפרתי לה שהייתי תלמידה שלה בעבר הרחוק. היא לא זכרה, אבל כן התרגשה לספר לכולם שהמורה המיוחדת הזו היתה תלמידה שלה... זה לבד גרם לי להבין שלא טעיתי, היא באמת ראויה לחמלה. הודיתי לאלוקים על העזרה ששלח לי, על סגירת מעגל וריפוי. לזה לא ציפיתי. אין דבר מתאים יותר מלסיים כך טיפול אמיתי, טבעי, ישר מאלוקים.