החכם באשי שבנה מחדש את קהילת טורקיה: סיפורו של רבי משה קאפסאלי

בקיץ שנת ה'רי"ג (1453) כבש הסולטן מחמד השני את קונסטנטינופול (קושטא), ושם קץ לממלכת ביזנט הנוצרית, שהיתה הממלכה הנוצרית הראשונה שהחלה לרדוף יהודים, עוד לפני אלף שנים. הסולטן פתח את שערי ממלכתו בפני הפליטים היהודיים. הוא הרשה להם לבנות בתים, בתי כנסת ובתי מדרש ולעסוק באופן חופשי במסחר ובמלאכה, ככל אוות נפשם.

מיד החלו לנהור יהודים לקונסטנטינופול ולמרכזים האחרים ברחבי טורקיה. הם באו מהמדינות הנוצריות שבהן רדפו אותם, והחלו לייסד כאן, בטורקיה החופשית, מרכזים חדשים, שבהם פרחו חיים יהודיים מלאים.

לסולטן מחמד היה רופא יהודי – חכם יעקב, שאותו מינה לתפקיד שר האוצר, בגלל כישרונותיו הנעלים ויושרו האישי. לחכם יעקב נודעה השפעה גדולה על הסולטן, שאותה ניצל לא אחת לטובת אחיו היהודים. מנהיגם הרוחני של יהודי טורקיה היה הרב הראשי (נקרא בטורקית חכם באשי), הגאון רבי משה קאפסאלי.

על חייו הפרטיים של הרב הראשי הראשון ליהודי טורקיה ידוע לנו מעט מזעיר. אנו יודעים רק שמוצאו היה ממשפחה מכובדת - משפחת קאפסאלי, שהוציאה מתוכה הרבה גדולי תורה. הוא למד תורה בישיבות הגדולות של אשכנז וכן ארצות אחרות, שבהן קנה שם של תלמיד חכם מובהק.

רבי משה קאפסאלי ארגן את החיים היהודיים בממלכה החדשה בכישרון גדול. הוא מינה רבנים וקבע פרנסים בכל קהילה וקהילה. הוא אף היה אחראי אישית על המיסים, שהקהילות היו חייבות להעלות לסולטן, ועשה את מלאכתו בחכמה, במסירות וביושר. הסולטן העריך אותו מאד והעניק לו סמכויות מלאות, כדי למלא את תפקידו רב־האחריות. תחת הנהגתו של החכם־באשי גדלה והתפתחה האוכלוסייה היהודית של טורקיה בחומר וברוח, והביאה תועלת רבה לעם ולממלכה.

יחד עם פריחת הקהילות היהודיות ברחבי טורקיה, התעוררו גם הקראים מתרדמתם העמוקה. הללו, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל על ידי כך שהאמינו רק בתורה שבכתב, היו זה זמן רב במצב של גסיסה וניוון. לפני כחמש מאות שנה היו קהילות גדולות קראיות גדולות ועשירות בכל ארצות המזרח, ממצרים ועד קרים שברוסיה. אולם עם שהתרחקו מישראל, הם הלכו והתמעטו, הן מבחינה מספרית והן מבחינת חשיבותם.

עתה, כשבערי טורקיה פרחו חיים יהודיים חדשים, החלו גם הקראים להתארגן תחת ההנהגה הידידותית של הסולטן. ולא זו בלבד, אלא לשמע המצב הטוב החלו גם להגיע קראים מרחוק, מקרים שברוסיה ועוד. הללו, שלא ידעו מיהדות מאומה, ביקשו את הרבנים שילמדו אותם תורה, והיו רבנים שהיו מוכנים לכך ולמדו עם הקראים תורה, וגם משנה וגמרא. הם קיוו להחזיר אותם בכך לחיק אמונת ישראל. אולם רבי משה קאפסאלי התנגד לכך שלומדים אתם תורה שבעל־פה, באומרם כי הם ממילא לא יאמינו בכך.

מעמדו הרם בחצר הסולטן וההוקרה הרבה שבה התייחסו אליו אחיו היהודים, לא העבירו את ר׳ משה על דעתו. לא גבה לבו ולא רמו עיניו, אלא אדרבה, הוא היה ענו גדול, ובחייו הפרטיים לא ניכר מעמדו הרם כלל. הוא חי חיי עוני ודחקות, הרבה לצום וכל אורח חייו היה צנוע כשל חסיד וענו. וגם צדקותו ויראתו היו לשם דבר, עד שזכו לשבחים רבים מפי בני דורו.

אולם, על אף כל זאת, מסתבר כי גם לר' משה קאפסאלי היו אויבים, שקינאו בו וניסו בכל האמצעים למרר את חייו. הללו הצליחו להסית נגדו את הגאון ר׳ יוסף קולון (מהרי"ק) שחי באיטליה, הרחק מקונסטנטינופול, ואת החכם באשי לא הכיר אישית. התגלגלו העניינים לידי כך, שהמהרי"ק ניהל מחלוקת חריפה נגד ר׳ משה קאפסאלי, דבר שגרם צער ועוגמת נפש לרבים וכן טובים.

מקור המחלוקת צמח ממצבה של הקהילה היהודית ב...ירושלים. מאז חורבן בית שני מעולם לא פסק, כידוע, הישוב היהודי מירושלים, ותמיד ישבה בה קהילה יהודית, קטנה ככל שתהיה. הם היו תמיד עניים מרודים, והמושלים שהתחלפו חדשים לבקרים רדו בהם ביד קשה.

בזמן שסיפורנו התרחש, שלטו המצרים על ארץ ישראל. בתקופה מסוימת התיישבו בירושלים מספר ניכר של יהודים איטלקיים. מאוחר יותר, כאשר הגיעו למקום יהודים מגרמניה, שאף הם באו כדי להקים אהליהם בעיר הקודש, לא קיבלו אותם היהודים יוצאי איטליה כמו שצריך. כתוצאה מכך נפל חלקו הגדול של המס, שיהודי העיר היו חייבים להעלות לסולטן המצרי, על שכם היהודים האשכנזים. הגיע המצב לידי כך, שיהודים אשכנזים רבים לא יכלו לעמוד בעול המסים הכבד מנשוא, ועזבו את העיר. עתה נפל העול על היהודים האיטלקיים, שאף הם היו עניים מרודים.

רבנו עובדיה מברטנורא מתאר את ביקורו בירושלים בימים ההם. הוא מצא בה בסך הכל 70 משפחות יהודיות, במקום ה-300 שהיו קודם לכן, ונתמנה לרב ראשי בה, משרה שהסכים להעמיס על שכמו על אף מצבה הכלכלי הקשה של הקהילה והעיר כאחת. הוא מתאר כיצד הקשה המצב הקשה את לבם של תושבי ירושלים וגרם לשנאה ולמחלוקת עזה בקרב היהודים, ואף על פי שרבי עובדיה ידע על המצב הקשה של ירושלים עוד בהיותו במצרים, בדרכו לארץ ישראל, לא היה בזה כדי למנוע בעדו, והוא הגיע לעיר בשנת רמ"ה (1488) והחל להכניס סדר בחיים היהודיים המאורגנים של העיר.

בינתיים הסתובבו שליחים שיצאו מירושלים בכל העולם, ובעיקר בארצות אירופה שבהן היו יהודים, ואספו כספים לטובת יהודי ירושלים. אחד השליחים, שהיה לו השם המוזר ר' משה "עשרים־וארבע" (על שם כ"ד ספרי התנ״ך...), בא לקונסטנטינופול כדי לאסוף תרומות לעניי ירושלים. הוא פנה אל הרב הראשי, ר׳ משה קאפסאלי, וביקש את עזרתו.

אולם החכם באשי לא יכול היה — הפעם — לעזור. באותה תקופה התנהלה מלחמה מרה בין הסולטן הטורקי ובין הסולטן המצרי מאליק אשרף קיטביי, אשר ארץ ישראל היתה נתונה תחת שלטונו. מסיבה זו אסר הסולטן הטורקי, באיזאר השני, באיסור חמור להעביר כספים לשטח שנמצא תחת שליטת אויבו הסולטן המצרי. מסיבה זו לא יכול היה ר׳ משה קאפסאלי לתת את הסכמתו הרשמית שהמשולח יאסוף כספים בבתי הכנסת ובתי המדרש אשר בערי טורקיה, אולם הוא סייע בידי השליח בהרבה דרכים אחרות, לא רשמיות.

משולח זה הפך לאויבו בנפש של ר׳ משה קאפסאלי. אליו הצטרפו אחרים שקינאו בהצלחתו הגדולה, ולא יכלו לסבול את הכבוד הגדול שיש לחכם באשי, הן בעיני צאן מרעיתו והן בעיני השלטונות. הללו כתבו מכתב שטנה, מלא האשמות־שוא, ושלחו אותו בידי המשולח "עשרים־וארבע" אל הגאון המהרי"ק לאיטליה.

משקיבל את מכתב השטנה, האמין הגאון ר׳ יוסף קולון לכל מלה שנאמרה בו, וחמתו בערה להשחית. הוא כתב מיד מכתב לטורקיה, שבו גזר על ר' משה קאפסאלי להתפטר תכף מתפקיד הרב הראשי, ואילו על הקהילות הוא גזר לא להכיר בר' משה כחכם באשי. במשך שנתיים פחד המשולח "עשרים וארבע" לפרסם את דברי גזירתו של המהרי"ק, אולם בסופו של דבר נודע על כך לר' משה. הוא כינס את ראשי הקהילה היהודית וסיפר להם מה שכתב לו המהרי"ק ועל איזה רקע נאמרו הדברים. הקהל נחרד למשמע הדברים, במיוחד לאור העובדה שכולם ידעו כי ההאשמות – בשקר יסודן, וכי הגאון רבי יוסף קולון נפל קרבן להטעיה, וקיבל כאמת האשמות שאין להן שחר.

לאחר מכן כתב ר׳ משה קאפסאלי מכתב להמהרי"ק, שבו הוא מוכיחו על שהאמין לדברי שקר. פרצה מחלוקת עזה, שבה התערבו רבנים גדולים בארצות שונות. מאוחר יותר הכיר המהרי"ק לדעת כי רימוהו, ודבר זה גרם לו צער רב. בשכבו על ערש־דווי הוא שיגר את בנו, ר' פרץ, לקונסטנטינופול, כדי שיתנצל בפני ר׳ משה ויבקש סליחתו. החכם באשי קיבל את השליח בלבביות ומחל לאביו במחילה גמורה. הוא בכה בכי תמרורים, כאשר שמע כי הגאון רבי יוסף קולון שוכב על ערש דווי.

לעת זקנתו של ר׳ משה קאפסאלי התרגש אסון הגירוש על יהדות ספרד, כאשר המלך הקתולי פרדיננד ציווה עליהם לעזוב את הארץ בנסיבות אכזריות ומבישות. עתה הגיעה שעתו הגדולה של ר' משה. הוא שינס את מתניו כדי לארגן עזרה לפליטים האומללים. מבלי להתחשב בגילו הגבוה, הוא עבר בכל הקהילות ברחבי הממלכה, ואסף כספים למטרת פדיון שבויים.

רבים מבין פליטי ספרד נפלו לידי הפיראטים ונמכרו לעבדים, ואותם היה צריך לפדות ולהציל כל עוד לא מאוחר מדי. בהתאם לרשות שהוענקה לו על ידי הסולטן הוא אף הטיל מס על היהודים, וכולם נענו ונתנו בעין יפה. פליטים ספרדיים רבים ניצלו אז והובאו לקושטא, שם נתקבלו ברגשי אחוה וכבוד. ר׳ משה קאפסאלי נפטר כעבור שלוש שנים, בגיל 75 לחייו.