במותם ציוו לנו את החיים. אבל מה אנחנו עושים עם החיים האלה?

השבוע חבר שלי סיפר לי שהבן שלו, נער שעוד מעט יש לו בר מצווה, שאל אותו כשחזרו מבילוי משפחתי בקניון הגדול בפתח תקווה:"אבא, ראית את האנשים האלו בקניון? כולם שם אוכלים ושותים וקונים ומסתובבים וצוחקים כאילו אין מחר... איך זה יכול להיות שהם מנותקים כל כך? הם לא יודעים שיש מלחמה? שחיילים מתים? צעירים, מבוגרים עם משפחות? בשביל זה הם מתו? בשביל שהם יוכלו להמשיך ולעשות שופינג?".

בהתחלה חבר שלי עוד ניסה לענות לו, ושאל את הילד שלו אם הוא מכיר את הביטוי "במותם ציוו לנו את החיים", או כמו שהוא ראה באחד מהסטיקרים: "במותם ציוו לנו לעשות חיים" – משפט עם פילוסופיית חיים לא שגרתית.

אבל הילד שלו פחות התחבר, ורק אמר לו שלדעתו הסטיקר נפסק באמצע ומה שהיה צריך לכתוב זה "במותם ציוו לנו חיים של משמעות". ו..."מה שהאנשים האלו עושים, עם אכילת הגלידות והשופינג והבילויים, זה ממש לא קשור למשמעות".

*

חשבתי על השיחה עם חבר שלי כשהלכתי עם הילדים שלי למרכז המסחרי שהמה מבלים. כל הכיסאות של בתי הקפה היו מלאים עד אפס מקום.

או כמו שאמר לי אבא של תלמיד: "לא מסוגל להקשיב לחדשות. כשאני פותח חדשות אני נכנס לדיכאון. ממש. נמאס לי. אני מרגיש ספוג לגמרי. לא רוצה לשמוע. לא רוצה לדעת. לא רוצה שום קשר. חלאס, זה כבר פוגע בבריאות הנפשית שלי".

חשבתי על הדברים שלו, וניסיתי להבין איפה הם תופסים אותי. האם אני מתחבר לגישה שלו? ואם לא נשמע חדשות ולא נתוודע ל"הותר לפרסום" הארור, אז זה אומר שחיילים לא ייפלו? שלוחמים לא יקיזו דם בעזה ובלבנון?

ונזכרתי איך למדתי מחבר נוסף מנהג יפה, נכון וראוי: בכל פעם שהוא והילדים שלו שמעו במכונית  בחדשות על אדם שנפצע, או כשהם ראו אמבולנס, הם כיבו את הרדיו ואמרו פרק תהילים.

ואולי זה מה שצריך לעשות בכל פעם שאנחנו נתקלים ב"הותר לפרסום": פשוט לעצור רגע ולהגיד פרק תהיליםלעילוי נשמת החיילים.

או כמו מחנכת אחת, שאמרה שהיא והילדים שלה חושבים בכל פעם שהם שומעים על חייל שנהרג, איך הם יוכלו להפוך את עצמם לאנשים טובים יותר. לפעמים לא צריך אלא מחשבה אחת...

באותו יום הגיעה אלינו הזמנה של חברים לבר המצווה של הילד שלהם. אנשים שבלי עין הרע "יושבים טוב", עם דירה רחבה מאוד בגבעת שמואל. ציפיתי לאיזה אולם אירועים או משהו פנסי כמיטב המסורת של המשפחה: משהו מושקע עם בופה עצבני וסכו"ם יוקרתי שמשתלב במרחב. במקום זה הם שכרו את האולם של בית הכנסת. כמה ליגות פחות. מכובד, אבל צנוע ולגמרי לא מנקר עיניים.

העניין הוא שבמשפחה שהוא מגיע ממנה, העניין הזה פשוט לא עובר. הקודים החברתיים שלהם ברורים מאוד: אתה לא משחק עם בר המצווה / החתונה של הילדים שלך. נקודה.

גם קרובי משפחה שלו, שלא מבוססים כמוהו, עשו אירועים נוצצים, נכנסו לחובות ובכל זאת עמדו ברף הציפיות המשפחתי. למה? כי אין בכלל שאלה. אתה תמכור כליה בשביל להרים מופע גרנדיוזי כמיטב המסורת.

הסתכלתי על חבר שלי, בעל השמחה, שהשתחרר ממילואים לאחר מאה עשרים יום, ומיד הבנתי: הוא לא באמת היה מסוגל לעשות עכשיו אירוע מפונפן, כאשר חברים שלו נלחמים בביירות. זה לא היה שייך, ויסלחו לו כל הדודים והדודות שעיקמו את האף כי הוא הראשון במשפחה שלא מפיק את קיסריה כמו שציפו ממנו.

אז נכון שאנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו, ובכל זאת יותר מכדאי לחשוב מה אנחנו עושים בשביל לא לשקוע בבועת הניתוק.

שמעתי על בתים שתולים בהם תמונות של החטופים, של הנופלים. שמנציחים את המלחמה. שנותנים לה מקום.

נכון, אף אחד לא רוצה לצלק את הילד הקטן שלו, ובכל זאת, מה לעשות, זו המציאות שלנו.

ילדים קטנים – לקרוא איתם פרקי תהילים ולהסביר להם שזה למען עם ישראל. גדולים יותר – לקבל החלטות שנוגעות כבר לשיפור המידות ולשאלה איך להפוך את העולם שלנו לטוב ושלם יותר.

רק לא להתעלם. רק לא להמשיך כאילו כלום.

רק לא להגיע למצב שבו אנחנו שומעים את "הותר לפרסום" הארור הזה, ופתאום אנחנו קולטים שהתרגלנו.

כי יש דברים שפשוט אסור להתרגל אליהם, לא משנה מה יקרה.