"ראיתי את התחתית של החברה האנושית, ודבר אחד החזיק אותי"

כשמיקי חייט רואה היום את בנו הצעיר הלומד בכיתה א' בתלמוד תורה, הוא נזכר בעצמו כשהיה בגילו, וליבו נצבט. כבן להורים חוזרים בתשובה, גם הוא נשלח לתלמוד תורה. אלא שבאותם ימים של לפני 25 שנה לא הייתה הבנה מספקת בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, גם לא ניתן מענה מספק לילדים עם עודף אנרגיה. "המסגרת הייתה נוקשה מאוד" מספר חייט, "לא עסקנו כלל בפעילות גופנית וכל פעילות שאינה לימוד תורה בהגדרתה לא הייתה מקובלת.

"אני לא מצטער חלילה על כך שלמדתי בכזו מסגרת", הוא מדגיש, "תעיד על כך העובדה שאני שולח לשם כיום את בני. אך אני מצר על העובדה שילדים עם בעיות קשב וריכוז, או אפילו כאלו שסתם כך קצת שובבים וזקוקים יותר לגיוון, אינם זוכים למענה הולם בנושא זה".

חייט סיים את לימודיו בתלמוד תורה והמשיך אל עולם הישיבות, שם הוא נכנס מהר מאוד להגדרת "נוער בסיכון", כשהוא מחפש את עצמו ואת ייעודו בחיים, לעתים בדרכים פחות מקובלות.

באותם ימים הוא מצא את עצמו כשהוא מתקרב לדודו שהיה מהראשונים בארץ שעסקו בקפוארה. "דרך הדוד נחשפתי לענף הלחימה הזה", הוא מספר, "זה קסם לי וכך התחלתי להתאמן. באותם ימים ההורים שלי כלל לא ידעו על כך, והרבנים בישיבה שמעו שאני מתאמן והודיעו לי שעליי לבחור אחד מהשניים – 'או קפוארה או ישיבה'. ניסיתי לשלב בין שני המקומות, אך שמתי לב שבישיבה קשה לי ואני לא מוצא את מקומי, בעוד שהקפוארה הופכת להיות המקום היחיד בו אני מקבל משוב חיובי וחווה הצלחות. בסופו של דבר החלטתי שמספיק עם הניסיונות לאחוז את החבל בשני קצותיו. הרי ממילא בישיבה לא מבינים אותי. כך עזבתי את הישיבה וטסתי לברזיל כדי להתמקצע ברמות הגבוהות ביותר שיש".

כפי שניתן להבין, בברזיל ציפתה לחייט לא רק הקפוארה אלא גם התחתית של החברה האנושית, עם היצע בעייתי ובלתי מוגבל. "ראיתי סביבי הכל", הוא אומר, "ובניסי ניסים הצלחתי לשמור על עצמי ולא להתעסק עם הזוהמה שמסביב. אין ספק שהערכים שקיבלתי בבית ובישיבה פעלו לטובתי, והייתה גם ההצלחה בקפוארה שנתנה לי כוח ועזרה לי להרגיש שאני שווה ולא צריך לחפש את עצמי במקומות אחרים, ויותר מכל - הקב"ה פשוט שמר עליי".

את נישואיו והקמת ביתו הוא מגדיר כלא פחות מ"אחד הניסים הגדולים שלי", שגם הוא לדבריו לא היה מובן מאליו כלל. בשנים הראשונות הוא למד בכולל, ולאחר מכן חיפש אפיק פרנסה.

"פניתי למנהל תלמוד תורה שהכרתי והצעתי לו לעשות משהו ביחד", מספר חייט. "מדובר באדם מיוחד, איש חינוך בעל ראייה שונה וייחודית. שאלתי אותו אם יש לדעתו מקום ללימוד קפוארה, והוא הציע לי בלי להתבלבל: 'תתחיל עם הילדים בתלמוד תורה – תיקח את אלו שנמצאים בחצר, אחרי שלא הצליחו להתמיד בשיעור, ותעשה איתם משהו'. כך התחלתי ללמד קפוארה בתוך מסגרת התלמוד תורה, ויחד עם המנהל התוודעתי לתהליך מדהים של שינוי שחל בילדים. אותם ילדים שהתקשו להקשיב בשיעור הפכו לקשובים יותר, הם למדו לציית יותר להוראות ורבים מהם, שמעולם לא חוו חוויות חיוביות, פתאום נראו עם אור בעיניים – הנה, הם מצליחים ואפילו טובים במשהו'".

התחנה הבאה כבר הייתה בהקמת קבוצת לימוד בתוך בני ברק, על הגג של אחד הבניינים. אט-אט גדלה הקבוצה, וכשלא היה עוד מקום, התחיל חייט לשכור אולם קטן, ופתח בו קבוצות נוספות. אחר כך הגיע ביקוש בירושלים, וכך התפתחה היוזמה גם מחוץ לגבולות העיר.

לא היו כאלו שהתנגדו לכך? הרי לא מקובל בציבור החרדי לעסוק בקפוארה...

"היו מורכבויות", מודה חייט, "היו תלמודי תורה שלא אישרו לתלמידים להירשם לחוגים שלנו, אבל היו גם מורים ומחנכים שהבינו את הפוטנציאל ואת החשיבות העצומה שיש בכך לילדים שרובם עלולים למצוא את עצמם בשלב כזה או אחר מחוץ למסגרת. היו גם רבנים שתמכו בנו מאוד, וכך הגענו בסופו של דבר להחלטה על פתיחת סטודיו בבני ברק, שישמש כמקום לספורט ולפעילות גופנית".

חרדים לקצב

החל מאותו רגע זה כבר לא היה קורס קפוארה, אלא מרכז גדול עם צוות של מדריכים ומדריכות שמציעים פעילות ספורטיבית מגוונת ועשירה בכל הענפים והתחומים, לקהל פוטנציאלי גדול של נשים, ילדות, ילדים, בני נוער ואברכים - הכל בהפרדה מלאה. "זה כבר היה שלב בו הבנו שהצלחנו לבנות את המודל המנצח", אומר חייט, "אלא שדווקא אז נתקלנו בבעיה, כי פתאום גילינו שהמקום מתקשה מאוד להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית. היו אצלנו כל כך הרבה מקרי רווחה שנרתמנו לעזור להם – יתומים בסיכון, ילדים ממשפחות מתמודדות, ואנחנו בסך הכל רצינו לעזור לכולם, כי הבנו עד כמה שזה חשוב להם, אך איך אפשר להתנהל ללא סיוע כספי?"

וכך הם החליטו להקים את עמותת 'חרדים לקצב' שפועלת כיום בהיקף ארצי. "אנחנו נחשבים לארגון שעושה שימוש בספורט חברתי וטיפולי", מבהיר חייט. "אנו עובדים עם כמה וכמה סוגי אוכלוסיות, ובין היתר מציעים קורסים לנוער בסיכון, לאנשים עם צרכים מיוחדים, וכן קורסים לקידום אורח חיים בריא בחברה החרדית. בשנה האחרונה אנו עובדים גם עם נפגעי המלחמה, וביניהם ילדים יתומים. מיום ליום הפעילות שלנו מתרחבת, וכיום אנו עובדים עם 15 רשויות מקומיות בתחומי ספורט מגוונים מאוד".

אתה רואה בעקבות כך שינוי בהתייחסות של החברה החרדית לנושאי הספורט?

"בוודאי שיש שינוי והתפתחות גדולים, אך אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד, וחסרים לנו מענים ופתרונות".

ומה תגיד לכאלו שחוששים שהפעילות הגופנית תפגע בלימוד התורה שלהם?

"מכיוון שאנחנו פונים מלכתחילה לאברכים ולבחורי ישיבות, התאמנו את שעות הפעילות המיועדות להם, והן בין הסדרים וכן בשעות הלילה, ובימי חמישי – עד שלוש לפנות בוקר. אנחנו לרגע לא מציעים לבחורים להגיע אלינו מידי יום ביומו, אבל מניסיון – מספיק שיעור אחד של פעם בשבוע כדי להשתחרר ולהרגיש שכל השבוע באיכות גבוהה יותר".

חייט עוצר לרגע, ומוסיף: "באופן אישי אני שומע סיפורים של תלמידים על מה שהם חוו עד שהגיעו לכאן. כך למשל כתב לי תלמיד: 'רציתי רק להגיד לכם תודה על כל השנים האלו שהייתם איתי – כשצמחתי וכשנפלתי, כשהייתי עצוב, מבואס ועצבני. עברתי תהליך כל כך מדהים שהוא ממש לא מובן מאליו. ללא הסטודיו שלכם, הייתי ערס ברחוב'. במקרה אחר היה ילד יתום שליווינו לאורך כל הדרך, ואפילו הגענו לרקוד בחתונה שלו.

"גם בקורסים של הנשים אנחנו שומעים משפטים דומים. באות אלינו אימהות למשפחות ברוכות, ומעידות שאת כל שעותיהן הן מקדישות לבית, לגידול הילדים ולעבודה במשרה מלאה, מבלי שיש להן אפילו רגע אחד פנוי לנשום קצת אוויר ולהתרכז בעצמן. עצם זה שהן באות ומתאמנות אצלנו פעם בשבוע, מעצים אותן כל כך, ועוזר לעבור תהליך של העצמה ולהיות המרכז של הבית, כפי שאכן מגיע להן".

"אנו עובדים על קידום הפעילות בחו"ל, ובנוסף יש לי את ההתפתחות האישית שלי שכן השתתפתי בלא מעט תחרויות, ואף זכיתי במקום הרביעי בעולם בקפוארה, שלתחושתי זה קידוש השם גדול. אבל עיקר גאוותי הוא ברוך השם על המשפחה שהקמתי, ועל כך שילדיי מתחנכים במוסדות חרדיים והולכים בדרך המצוות, כי זו שאיפתי האמיתית וכל השאר אלו רק כלים כדי להגיע לכך".