בוני הארץ (ח'): עלייה כבריחה מן החילוניות

במחצית השניה של המאה ה-19, שימשה העלייה לארץ כבריחה מן החילוניות. באירופה התפשטו ההשכלה, הרפורמה והחילוניות. בארץ ישראל החיים היו חיי דוחק, אבל גרו בה רק יהודים יראי שמים, ולכן עלו עוד ועוד יהודים, למרות התנאים הדחוקים.

בתחילת המאה ה-19 היו בארץ כ-6000 נפש, וב-1840 היו כ-10,000 נפש, גידול ממוצע של כ-100 נפש בשנה. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוכפלה העלייה פי ארבעה, כ-400 נפש לשנה. פרופ' יהושע בן אריה כותב: "חוקר חשוב בשם ד"ר טיטוס טובלר ששהה בירושלים בשנות ה-40 וכתב עליה ספרים רבים, מספר שבאמצע שנות ה-40 באו מדי שנה מאות יהודים לארץ ישראל".

בשליש האחרון של המאה ה-19 גדל קצב העלייה עוד יותר. בסקר של קרן המחקר הבריטית משנות ה-70 מצוין שבתקופה זו מגיעים מדי שנה 1000-1500 יהודים לארץ ישראל, רובם לירושלים, כלומר היתה תנועת עליה של הישוב הישן, עוד לפני העלייה הראשונה. בסך הכל הגיע הישוב הישן עד ראשית שנות השמונים (תחילת "העליה הראשונה") ל-26,000.

ישראל ברטל כותב: "גידול זה בא בעיקרו כתוצאה מן העלייה המתמדת מן התפוצות".

יש להדגיש שוב שגידול זה נזקף רובו ככולו ליהודים חרדים, אשר העדיפו הגירה לארץ ישראל, אף על פי שהיתה אז מקום נחשל מבחינה כלכלית ומסוכן מבחינה ביטחונית, על פני הגירה לארה"ב - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

ההיסטוריון יהושע קניאל מצטט את תיאורי העלייה מהעיתונות ומספרים שנכתבו באותן שנים, כאשר המוטיבים החוזרים בהם הם "כי האנשים העוזבים את משפחותיהם וארץ מולדתם ודרך פרנסתם שמה, כל מגמת נפשם הוא לישב בארץ הקודש על התורה ועל העבודה", או שרצונם לעלות לירושלים "אשר היא שער השמים", להיות עולים אל "הר ה'". ומסכם קניאל: "יראת ה' היא המדריכה את באי הארץ, והם מבקשים כי הארץ הקדושה תהיה 'כירושת פליטה לשרידי דרכי אבותינו מעולם'".

בעקבות ההשכלה והרפורמה שהלכו ופשו באירופה בקרב היישובים היהודיים במהלך המאה התשע-עשרה, נותרה ארץ ישראל כמקום מפלט אחרון ששמר על טהרתו כמבצר ליהדות האותנטית, שכן משכילים או רפורמים כמעט לא היו אז בארץ, ואנשי היישוב הישן היו חרדים לשמור על צביונו זה של היישוב.

הבנה זו שופכת אור על החריפות שבה ביקרו אנשי היישוב הישן את ההתדרדרות הרוחנית שהתגלתה במושבות בשנות השמונים.

קניאל כותב כי עם העלייה לאחר שנת ת"ר, ושיפור תנאי העלייה, חל גיוון בהרכב העולים ובמטרות עלייתם. לא היו אלו עוד רק תלמידי חכמים, אלא עלו לארץ גם יהודים פשוטים אשר ביקשו גם לעבוד לפרנסתם, כפי שעבדו בהיותם בחו"ל.

לעומת העלייה האידיאולוגית הזו, כל גלי העלייה הבאים - למן גלי העלייה הראשונה ועד לגל של העלייה החמישית, וכמובן זה של שנות השואה עצמה - היו כתוצאה מפרעות, רדיפות וצרות אחרות שהתרגשו ובאו על היהודים באירופה. נציין בקצרה את גלי העלייה השונים ואת הגורמים להם:

עלייה ראשונה (1882-1902): העלייה היתה בשני גלים עיקריים: הראשון בשנים 1882-7, על רקע הפרעות ביהודי רוסיה בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני. גל שני של עולים הגיע בשנים תר"ן-תרנ"א (1890-1) עקב החמרת מצבם המדיני והכלכלי של יהודי רוסיה בראשית 1890. בחורף 1890 נתחדשה ההגירה ביתר עוז משנגזר גירוש על מרבית יהודי מוסקבה, ובעקבותיו גורשו היהודים גם מערים אחרות בתוך רוסיה.

עלייה שנייה (1904-1914): הרקע לעלייה - מאורעות הדמים בקישינב ובהומל ב-1903 ותחושת תסכול עקב כשלון המהפכה ברוסיה (1905).

עלייה שלישית (1920-23): הרקע לעלייה - דחף ההגירה נולד עם הרדיפות, הגירושים והתלאות שלתוכם נקלעו יהודי רוסיה ופולין, תחילה בעת המלחמה (המהפכה הקומוניסטית ב- 1917) ואחר כך בעת מלחמת האזרחים  ומלחמת רוסיה-פולין.

עלייה רביעית (1924-26): הרקע לעלייה - הצעדים הכלכליים שנקט גרבסקי, ראש ממשלת פולין ושר הכלכלה, יחד עם האינפלציה שם, אשר דחקו ממסגרת הפעילות הכלכלית שכבה גדולה של סוחרים, בעלי מלאכה, תעשינים זעירים ומתווכים שירדו מנכסיהם (מעמד בורגני-בינוני, לא חלוצי). יש לזכור שחלק גדול מעולים אלה הגיעו ארצה רק בגלל שלא יכלו להגר לארה"ב, אשר מאז 1924 הגבילה מאוד את מספר המהגרים היהודים שהורשו להיכנס לתחומה.

עלייה חמישית (1932-39): הרקע לעלייה - התחזקות הנאציזם בגרמניה בפרט והתגברות האנטישמיות באירופה בכלל.