"נשנקתי מול תמונת הרב אבי גולדברג הי"ד, שרק רצה למסור ד"ש למשפחתו..."

הרב גולדברג מצא את מותו בשבת קודש, ויום למחרת פורסם הסרטון בו הוא נראה על ידי כתב חדשות 'כאן' שבסופו הוא מבקש: "למסור דרישת שלום למשפחת גולדברג מירושלים – לרחל ולכל הילדים". מילים שנותרו כמו מזכרת אחרונה, מאבא שלא יזכו עוד לפגוש.

יחד עם כל עם ישראל שדמע אל מול הסרטון הייתה גם הציירת הודיה בושארי, שמצאה את עצמה מתפרקת אל מול מראהו של הרב גולדברג המצוי בלבנון כשהוא לבוש במדי קרב, ולחלוחית נראית במבטו. "ראיתי את תמצית הגעגוע, האהבה, הדאגה ומסירות הנפש, ראיתי את הדמעות שעלו לו לעיניים, והתפרקתי מבכי", משתפת הודיה, "היה כואב כל כך להבין ששבועיים בלבד אחרי שצולם אותו סרטון, נהרג הרב אבי גולדברג הי"ד בלבנון".

מאז פרוץ המלחמה, לקחה על עצמה הודיה כמה וכמה פעמים את המשימה לצייר חללים והרוגים, ולייצר בכך מזכרת אחרונה למשפחות.

גם הפעם היא לקחה על עצמה את המשימה שהייתה מורכבת מהרגיל. "בדרך כלל אני מסתייעת בתמונות איכותיות של הדמות שאני מציירת, וכאן לא היו לי", היא מסבירה, "ובנוסף, גם לא היו לי בני משפחה שידייקו ויכוונו אותי. תוך כדי ציור שמעתי ברדיו את הכתב שראיין את הרב גולדברג, שסיפר כמה זעזע אותו שהיה לו חלק בזיכרון כל כך משמעותי למשפחה.

"המשכתי לצייר גם ביום למחרת, ושוב ד"ש ממשפחת גולדברג. הפעם רחל, אלמנתו היקרה בראיון ברדיו, מספרת על בעלה, איש מדהים ומיוחד, עם חיוך ענק שלא ירד מהפנים. הם היו שרים ומנגנים לניצולי שואה ביום ההולדת שלהם, ואף אימצו כמה מהם לסבים רשמיים של המשפחה. ואני שוב דומעת, ואומרת לעצמי: 'איזה איש גדול אני זוכה לצייר. איך הלב שלי בחר לצייר דווקא אותו...'

לבסוף הציור היה מוכן ויחד עם חברתי נסעתי במיוחד לירושלים, כדי להעניק אותו לרחל.

"הנסיעה הייתה ארוכה, ירושלים הייתה פקוקה, ולבסוף הווייז לא מצא את הרחוב, וחנינו איפה שכיוונו אותנו. מצאנו את עצמנו צועדות רחוב וחצי ברגל, עד לאוהל המנחמים שהיה עמוס באנשים כואבים ודומעים.

השעה כבר אחת וחצי. אנחנו צריכות לחזור בזריזות.

המתנתי בסבלנות בזמן שאלמנה טרייה ניחמה בבכי גדול את המשפחה, וכשהיא סיימה וניסיתי להתקרב, אמר בן משפחה ברמקול שהמשפחה יוצאת להפסקת צהריים.

רציתי לגשת לרחל, רק כדי לתת לה את התמונה, אך מכיוון שזה לא התאפשר לי, ביקשתי להעביר אותה דרך אחיו של הרב אבי הי"ד. האח התרגש מאוד, ואמר לי שזה יצא מדויק להפליא.

רגע לפני שחזרנו לרכב חשבתי לעצמי: "אכתוב לרחל ולילדים כמה מילים ממני, אם אני לא זוכה לפגוש אותם'. חזרתי לציור וכתבתי מאחוריו את מה שרציתי לומר להם בעל פה.

"לאחר מכן חזרנו בזריזות לרכב, יוצאות לדרך הארוכה שמחכה לנו, ופתאום טלפון. מספר לא מוכר. אני עונה, ורחל היקרה על הקו.

"ברגישות מדהימה למחווה שלי, היא מתקשרת להודות לי... מספרת שהתמונה מנחמת אותה כל כך – בדיוק אותן העיניים והמצח הגבוה שהיה לו... ניחמתי אותה בכמה מילים, כשאני נשנקת מדמעות.

"אז הנה", מסיימת הודיה, "אני מצרפת כאן את הציור שלי, והלוואי שאצליח לקרב דרכו עוד אנשים לאדם המיוחד הזה שעם ישראל איבד לאחרונה. יהי זכרו ברוך".