פרשת לך לך: למה אנחנו לא יודעים כלום על אברהם מלפני הציווי "לך לך"?

אין בידנו מידע רב אודות הביוגרפיה של אברהם אבינו בתקופה שלפני הקריאה האלוקית: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

אכן, התלמוד והמדרשים מביאים מעט סיפורים אודות תחילת חייו של אברהם, חיפושו אחר האמת, סקרנותו האינסופית, התבוננותו בבריאה וחיפושו אחר מקור הקיום, אך בתורה שבכתב אין אזכור מפורש שמדגיש את גדולתו ומתאר את מעלותיו.

מדוע התורה אינה מספקת מידע אודות אברהם אבינו עד שהוא קיבל את הציווי הראשון - "לך לך"? שאלה זו מופיעה ברמב"ן: "מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך, טובה שלא הייתה כמוה בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים?" (רמב"ן י"ב, ב').

ה"שפת אמת" (בתחילת הפרשה) רואה בכך רמז גדול: המילים "לך לך" נאמרות על ידי השם לכל אדם, תמיד. אולם באותו זמן רק אברהם היה זה ששמע את הקריאה, וזהו השבח הכי גדול שלו.

התורה לא מפרטת את הרקע של אברהם לפני שהיא כותבת שהשם פנה אליו, משום שהשם לא דיבר רק אליו, השם דיבר ומדבר אל כל נשמה. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" היא קריאה אלוקית לכל אדם. השם מדבר לכל אחד מאיתנו, והמסר שלו הוא: "לך לך". צא מהתקיעות שלך. השתחרר מהדעות הקדומות, מהפחדים, מהמגבלות והטראומות שהפכו אותך לאדם מוגבל ומפוחד. פתח את עצמך להתרחבות אלוקית, הרחב את אופקיך והיה גדול יותר מהעצמי המצומצם שלך.

זו קריאה לכל לב אנושי, אבל אברהם הוא ששמע את הקריאה – וענה לה. זה מה שהפך אותו לדמות ששינתה את ההיסטוריה.

הסיפור של אברהם מעודד אותנו לחפש את הרגע של "לך לך" בחיינו, להאזין לקריאה הפנימית שמעודדת אותנו להתעלות מעל ההגבלות האישיות שלנו, למצוא את הדרך האמיתית שלנו ולפעול לשינוי חיובי בעולם.

כמו אברהם, כל אחד מאיתנו יכול וצריך להיות קשוב לקריאה האלוקית, להתחבר לשליחות הפנימית שלו, ולצאת למסע שבו יביא ברכה לעולם.

בהמשך הפרשה מסופר על מלחמת המלכים - חמישה מלכים שנלחמו מול ארבעה (ניתן לעיין בתורה בכל פרטי המלחמה). בקרב עצמו, חמשת המלכים ניגפו בפני ארבעת המלכים החזקים, הערים סדום ועמורה נשדדו ורכוש רב נלקח כשלל. בין השבויים היה גם לוט, אחיינו של אברהם, שבחר לגור בסדום.

כאשר אברהם שמע שלוט נלקח בשבי, הוא החליט מיד לפעול להצלתו והוא יצא למרדף אחרי ארבעת המלכים. אברהם רדף אחריהם צפונה עד לדן ולאחר מכן עד חובָה, ליד דמשק. שם הוא תקף אותם בלילה, הפתיע אותם ובדרך נס הצליח להביסם.

אברהם מציל את לוט, את שאר השבויים, ומחזיר את כל הרכוש שנלקח כשלל מסדום ומעמורה.

לאחר הניצחון, מלך סדום מציע לאברהם לקחת את כל הרכוש לעצמו ולהשיב רק את האנשים. אברהם מסרב ואומר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם, הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל השם אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית י"ד, כ"ב-כ"ג).

אברהם מבקש להבהיר שהוא לא מעוניין בעושר או ברכוש ממלך סדום, אפילו לא את הפריטים הזניחים ביותר, כמו חוט או שרוך נעל. אברהם לא רוצה להיות תלוי במלך סדום או להעשיר את עצמו על חשבון אחרים.

התורה כותבת שאברהם אמר "הֲרִימֹתִי יָדִי". "הרימותי ידי", בפשטות, הכוונה לשבועה, שאברהם נשבע לא ליהנות מכספו של אבימלך (רש"י). מטרת השבועה היא לחזק את עצמו: "מצינו בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן שלא לעשות" (רמב"ן שם).

ה"משך חכמה" כותב הסבר שונה, מיוחד.

אברהם ניצח במלחמה ניצחון מזהיר. אחרי ניצחון שכזה ניתן ליפול בקלות למצב של "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח', י"ז), לכן אברהם מרים את ידו לאלוקים. "הרימותי ידי", הכוונה שאברהם מרים את ידו ומייחס את כל ההצלחות שלו לריבונו של עולם. "אברהם יודע ש'מהשם מצעדי גבר כוננו', ולהשם המלחמה. ואיש המעלה ייחס זה אל הפועל האמיתי יתברך שמו. לא כן הפתי, ידמה כי כוחו ועוצם ידו עשה הגבורה הזאת... לכן אמר אברהם 'הרימותי ידי', פירוש, כוחי וגבורתי במלחמה איננו מסיבתי לא מחוכמתי ולא מגבורתי חלילה, רק אנכי מרים אותה להשם קונה שמים וארץ. ולכן, מה לי לשלול שלל...".

מדהים. האם גם אנחנו מרימים ידיים להשם?