ממלכת תדמור המסתורית: פרטים מפתיעים על העיר שנחרבה פעמיים

לפני כתשע שנים נכבשה העיר פלמירה שבסוריה ע"י ארגון דעאש. רבים מתושביה הוצאו להורג בעריפת ראש, כדרכם האכזרית של אנשי דעאש, אך העולם התרבותי עקב בדאגה אחרי המוזיאון של תדמירה ומוצגיו. ידוע שאנשי דעאש שורפים ומחריבים גם מוצגים מוזיאוניים, ובפלמירה שוכנות שכיות חמדה היסטוריות. כוח מיוחד הצליח להבריח חלק מהמוצגים למקום מבטחים, עד שאנשי דעאש הובסו ועזבו את האזור.

ייחודה של פלמירה וההיסטוריה שלה נשכחו במשך דורות רבים. רק בעת החדשה התחילו לתייר ולחפור את עתיקותיה. אמנם הבקי במקורותינו יוכל ללמוד מהם את כל ההיסטוריה של העיר פלמירה, ששמה המקורי הוא "תדמור".

את תדמור הקים שלמה המלך, "ויבן את תדמור במדבר", כפי שמסופר בנביא. במדרש נאמר "נשר גדול היה לו לשלמה, היה רוכב עליו והולך לתדמור במדבר ביום אחד וחוזר בו ביום".

יוסף בן מתתיהו מתאר: "שלמה חדר גם לתוך המדבר של סוריה העליונה, ואחרי כבשו אותו יסד בו עיר גדולה מאד במרחק מהלך יומיים מסוריה העליונה ומהלך יום אחד מהפרת, ומבבל הגדולה היה המרחק ששה ימים. הסבה ליסוד העיר במרחק כה רב מהחבלים המיושבים שבסוריה היא שלמטה והלאה אין מים בשום חלק אדמה, ורק במקום ההוא לבד נמצאים מעינות ובארות. אחרי בנותו אפוא את העיר הזאת ואחרי הקיפו אותה חומות חזקות קרא אותה תדמור ובשם זה היא נקראת עוד היום בפי הסורים, אבל היוונים מכנים אותה פלמירה".

 בגמרא מתואר כי בתדמור התיישבו בני עבדי שלמה, וכן תיארו חכמים כי בזמן חורבן הבית הראשון השתתפו התדמוריים בביזת ירושלים ועשו בה מעשים מכוערים, וחזרו על התנהגות זו גם בזמן חורבן הבית השני, וכך נאמר במדרש איכה: "אמר רבי יוחנן; אשרי מי שראה במפלתה של תדמור. למה? שהייתה שותפת בשני חורבנות. רבי יודן אמר בחורבן ראשון העמידה פ' אלף קשתין, ובשני העמידה מ' אלף קשתין. רב הונא אמר, בחורבן אחרון הם כראשון". ולכן קבעו חכמים "אין מקבלים גרים מן התרמודין".

בזמן שישבו חכמים בארץ בבל, היו התרמודיים מצויים בבבל כסוחרי עצים, ואפילו השתמשו בהם כסימן לזמן הדלקת נרות חנוכה, "עד שתכלה רגל התרמודיים מן השוק".

זמן לא רב אחרי רבי יוחנן, אכן זכו בני ישראל לראות במפלתה של תדמור. בראשית המאה השלישית לספירה התעצמו התדמוריים ביותר, והמלכה זנוביה הקימה אימפריה שכונתה האימפריה התדמורית, שנישלה חלקים רבים מהאימפריה הרומאית. הקיסר הרומאי אורליאנוס אסר מלחמה על תדמור, כבש אותה, והשאיר בתוכה חיל מצב. אם התדמוריים היו נכנעים, הם היו ממשיכים להתקיים, אך הם ניצלו את עזיבתו של אורליאנוס והרגו את חיל המצב. אורליאנוס רתח מזעם כאשר שמע על כך, חזר עם צבאו, השמיד את כל תושבי העיר, הפיל את המגדלים והחומות והפך את העיר לשממה. זה היה סופה של האומה התדמורית הגאה.

אך אין זה סוף הסיפור של תדמור. מאות שנים לאחר מכן קוממו יהודים גיבורים את חרבותיה של תדמור, והקימו להם ממלכה משל עצמם, כפי שמספר הנוסע בנימין מטודלה: "והעיר תדמור מוקפת חומה והיא במדבר רחוקה מן היישוב ומבעלות הנזכרת ד' ימים. ובתדמור כמו אלפיים יהודים גיבורי מלחמה ונלחמים עם בני אדום ועם ערב שהם תחת ממשלת נור אל דין המלך ועוזרים לשכניהם הישמעאלים. ובראשם ר' יצחק היווני ור' נתן ור' עוזיאל". הממלכה הזו עשתה גבורות ונפלאות, אבל לא שרדה זמן רב, וכך נשכחה  תדמור מלב, כוסתה בעפר, ובעולם לא ידעו עליה רבות, עד תחילת החפירות בעת החדשה.