פרשת לך לך: לצחוק מעצבות, או לצחוק בתקווה?

א. "ויאמר ה' אל אברם – לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה". ללכת – זהו הציווי הראשון שמקיים אברהם אבינו, המונותאיסט הגדול. ההליכה, ההיות בתוך תנועה, היא חלק ממעגל החיים – חלק ממצוות החיים. הפילוסוף הרקליטוס טען כי: "הכל זורם" או "הכל מתהווה". הקיום בכללותו נמצא בתנועה מתמדת. כך, אם סטטיות יכולה להעיד על דעיכה, ניוון וחלילה מוות, אזי לעומתה, האקטיביות, השינוי וההתחדשות – מבשרים חיים.

ב. "ההוויה היא מלאה תמיד תנועה גשמית ורוחנית" – "התנועה התדירית", כך כתב הרב קוק. אל מול אנשי מגדל בבל, אשר ביקשו להתקבע במקום אחד ובדעה אחת, אברהם מתחיל את מסעו המכונן ביציאה מאזור הנוחות, בשינוי, בהליכה. הבדל זה בין התפיסות, נמצא, במובן מסוים, גם בעולם הפסיכולוגיה. ישנה הגישה הפסיכולוגית השואפת לאיזון ולפירוק מתחים. גישה זו ניתנת לתיאור בדבריו של הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה: "התקדמות אל האיזון... כך אפשר לראות את חיי הנפש כמתקדמים אל צורת איזון סופי". מאידך, הגישה האקזיסטנציאליסטית, מבקשת את ההשתלמות וההתגברות. ניתן לתאר אותה, במילותיו של הפסיכיאטר ושורד השואה ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות": "לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו... ההתכוונות למשהו אחר ולא אל עצמו היא אחד המאפיינים הבסיסיים של האדם".

ג. המעבר מאפס לאחד, הוא מורכב וייחודי כמעט בכל תחום. הוא לרוב מחולל תנועה סינגולרית וחדשה במציאות. ככל שהמעבר הוא ראשוני יותר, ללא תקדימים מעוררי השראה, כך ביצועו קשה יותר, וחדשנותו דורשת אמונה, רצון וביטחון באפשרות ההצלחה. וכפי שכתב הפילוסוף סרן קירקגור: "בכוח האמונה יצא אברהם את ארץ אבותיו, ונהיה לגר בארץ ההבטחה. אחת הותיר מאחוריו, אחת נטל עמו: הוא הותיר את בינתו הארצית מאחוריו ונטל עמו אמונה – שאלמלא כן, לא היה יוצא לנדוד ביודעו שהוא פועל בניגוד לשכל הישר... ואף על פי כן – אברהם האמין". ההליכה אל מחוץ לעצמנו על מנת להגיע אל פנימיותנו, היא משימה המצריכה משאבים אמוניים, והיא ניצבת, כפי שמבאר רבי נחמן מברסלב, בפני כל אדם: "וזה שאמר ה' יתברך לאברהם, שמרמז בזה לכל אדם שבעולם 'לך לך' – שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא 'אני' הוא רק הנשמה. וזהו שמזהרת התורה את האדם 'לך לך', שתלך לעצמך, היינו למקור נשמתך, שכל הילוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם – בכולם תכוון לילך לך למקור נשמתך שזה עיקר עצם האדם".

ג. לפעמים, על מנת להתחיל מסע שכזה, וודאי על מנת להגשים אותו, יש צורך להשאיר את התודעה הישנה בצד. כשאברהם מתבשר כי למרות היותו בן כמעט מאה, הוא יזכה לבן ממשיך – יצחק, הוא מתקשה להאמין, ובצדק. אומנם, כפי שיצא למסעו הייחודי אל מול כל המוכר, כך יצא אברהם גם למלחמות נגד המוסכמות החברתיות של תקופתו. עוד בבית אביו, על המשמעויות הפסיכולוגיות שבדבר, היה אברהם איקונוקלסט – מנפץ אלילים ודוגמות. וכלשון מדרש בראשית רבה: "קם נסיב בוקלסא בידיה, ותברינון לכלהון פסיליא". אך כנראה, כשזה הגיע לעניין האישי והרגשי הזה, וכדבריו גלויי הלב – "מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי", הוא היה זקוק לחיזוק. "ויוצא אותו החוצה" – העצה שהוא מקבל, היא להתנער מהתודעה הישנה, מתבניות המחשבה המקבעות והמצמצמות. וכפי שכותב רש"י: "אמר לו: צא מהאצטגנינות שלך, שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן – אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן: שרי לא תלד, אבל שרה תלד... דבר אחר: הוציאו מחללו של עולם, והגביהו למעלה מן הכוכבים. וזהו לשון הבטה: מלמעלה למטה".

ד. "וייפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו: הלבן מאה שנים יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?". אברהם צוחק. גם שרה תצחק בהמשך, כאשר תתבשר על הלידה: "ותצחק שרה בקרבה לאמור – אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואדוני זקן". על השוני ביניהם עומד רש"י: "למדת, שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה". בסמוך לכך, אנו מוצאים דמויות נוספות שצוחקות: כאשר לוט מספר לחתניו כי סדום הולכת להיחרב, הוא היה נראה "כמצחק בעיני חתניו". צחוק אחר, הוא צחוקו של ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק". הצחוק יכול לנבוע מתימהון, חוסר אמונה, או לגלוג. הוא יכול לשמש כניסיון לפגוע בזולת או ניסיון לחמוק מפגיעה על ידי האחר. לעיתים הצחוק מהווה אמצעי להתגבר על המציאות הכואבת. הצחוק יכול לנבוע משבירת כללים לא מזיקה, או לחילופין, חוסר היגיון ונון-סנס. אך פעמים רבות, הצחוק הוא טבעי ואותנטי, תוצאה של משחק ושעשוע בריא, אינטראקציה חברתית חיובית, או אפילו – שמחה של ממש. יתרה מכך, כפי שמצינו אצל רבי עקיבא – הצחוק יכול גם להעיד על ביטחון ואמונה עמוקה, ועל יכולת לראות את המציאות מפרספקטיבה נוספת, אופטימית יותר.

ה. כה אמר זרתוסטרה: "כל הדברים הטובים צוחקים [...] היגמלו נא מתקיעה בחצוצרות הצער ומכל עצבות האספסוף! [...] קידשתי את הצחוק: הוי אנשים מורמים מעם, למדו נא – לצחוק", כך כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה. בניגוד להוגים רבים או לתדמית אנשי מגדל השן, המכונסים בעצמם ובקדרות, דגל ניטשה בחיוך. לדידו: "ההוגה האמיתי מבדח ומרענן תמיד, בין אם רציני ובין אם מבודח". לכן לדבריו: "הלוואי יאבד לנו יום אשר לא רקדו בו אפילו פעם אחת! והלוואי תיחשב לנו לכזב כל אמת אשר לא היה בה אפילו צחוק אחד!". אך כפי שראינו, ישנו הבדל בין סוגי צחוקים שונים. יש צחוק מהעולם ויש צחוק בתוך העולם. ישנו הצחוק המלגלג, כזה הנובע מאי-נעימות, מחשש, מאבסורד, מחוסר יכולת לבטוח במציאות, ובשורשו מכסה הוא על עצבות. וישנו צחוק הרמוני – צחוק אשר למרות המורכבות, מהווה מבע של אמונה בחיים, וביסודו תקווה גדולה. "מלא שמחה אני", כתב הרב קוק, והביע את שאיפתו לכך ש-"תתפלש השמחה בכל פינות החיים". שמחה הנובעת מאמונה בחיים גבוהה יותר מזו המביעה ציניות וסלידה. צחוק החוזה טובות, דורש אימון ופיתוח מבט המצליח לזהות גם בתוך החושך, נקודות של אור. לכן, 'גם בשעות החשוכות של הלילה', "צריכים להתאמץ להיות תמיד שרוי במצב האורה". ומתוך כך, 'עוד יבואו ימים טובים' – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.