הרבנית ימימה מזרחי במסר מפתיע לנשיא ארצות הברית הנבחר, דונלד טראמפ

השבוע חשבתי כמה צריך לומר תודה על הבחירות במדינה שלנו.

במשך איזה חמישים שנה, ביום הבחירות, אנחנו קמים בבוקר,

הולכים לבית הספר הקרוב, משלשלים פתקה –

ובשעה עשר בערב כבר יודעים שזה ביבי.

ואילו בארצות הברית הם בספקות עד לרגע האחרון,

לא בטוחים מי ייבחר ומה יהיה וגם תהליך הבחירות  ארוך כל כך,

לוקח המון זמן עד שמתקבלת  התוצאה הסופית-סופית

(אם כי הפעם זה היה מהיר  מאוד, מוחץ אפילו).

.

ולמה אני מדברת על תהליך ארוך?

כי העם שלנו לא הכי מסוגל לניסיון שהוא ארוך.

אנחנו חייבים לדעת הכול בבירור, ומייד. כאן ועכשיו.

אני תמיד אומרת שלא במקרה ישראלי המציא את ווייז.

עוד לפני שהתנעת את האוטו, את כבר שמה את היעד.

את יודעת לאן את הולכת, ובדיוק באיזו  שעה תגיעי.

מצחיק אותי שהווייז נותן גם אפשרות של דרך

יותר ארוכה. למה באמת? האם ישנו מישהו שמעדיף

להאריך את הדרך שלו?

"יש עוד מסלול,   והוא ארוך יותר בעשר דקות. אולי תרצי להסתכל בטבע?"

לא, ממש לא. 

אנחנו עם שלא מסוגל שלא לדעת את התוצאה  כאן ועכשיו.

לא לדעת מה המקום שאליו הוא הולך,

לא לדעת כמה זמן ייקח – עד שהיא תתחתן;

עד שהמלחמה תיגמר; עד שהשבויים יחזרו.

זה נורא.

לניסיון הארוך, קוראים "לֶךְ לְךָ".

מהו ניסיון קשה? ניסיון קשה הוא ניסיון ארוך.

למשל, לידה. אין לידה "קלה". כל לידה קשה, כך או כך

או כך, עם אפידורל או בלי. אבל כשהיא מתמשכת,

זה קשה הרבה יותר.

ועם ישראל נבחן ממש בתחילת ההתהוות שלו,

בפרשת לך לך, בזוועה הזו שקוראים לה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ

וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

חז"ל לא חוששים לשאול, איזה ניסיון קשה יותר? עקידת יצחק או "לך לך"?

וזו שאלה כנראה לא מובנת מאליה

כי, שאף אחד לא יֶדַע חלילה את הצער של השכול

ושל לאבד ילד, אבל יש בניסיון של אובדן  איזושהי מוחלטוּת. סגירת מעגל, התרת ספק.

לעומת זאת, כשאדם פצוע – ויש כל כך הרבה כאלה

עכשיו, ומתנדנד בין חיים למוות, בין ערות לבין שינה,

חודשים רבים כל כך,

איך זה מְמַרְטֵט! דרך ייסורים שמתארכת ומתמשכת.

מה עושים? מה עושים בדרך ארוכה שלא רואים את סופה?

הסוד של פרשת לך לך הוא,

שכשאתם בדרך  כל כך מלכלכת (לא סתם הניסיון הזה נקרא "לך לך",

צירוף מילים שמזכיר ומהדהד את לכלוך הדרכים),

הדבר היחיד שיבדיל אתכם מהלכלוך, שייתן לכם כוח,

קוראים לו: הְיֵה בְּרָכָה.

ואני אקרא את המילים  היפות של הרב שמשון רפאל הירש,

שאומר  שבשתי המילים הללו – "הְיֵה בְּרָכָֽה" –

מקופל כל התפקיד של מנהיג:

תפקיד המנהיג, בניגוד לכל שאיפות העמים,  הוא להיות ברכה.

מנהיגים בעולם שואפים לא להיות ברכה, אלא להיות ברוכים.

יושר, אנושיות ואהבה נחשבים כאיוולת ביחסי האומות,

והם לא חשובים בעיני  מדינאים ודיפלומטים.

אבל העם הזה, המנהיג הראשון שלו –

חייו יהיו  קודש למטרות של שלום אדם ועולם,

והוא לא רק יהיה מבורך,

אלא ממנו תצא ברכה.

השבוע נבחר מנהיג למעצמה הגדולה בעולם,

ומה נדרש ממנהיג, שואל רש"ר. להיות ברכה!

לא לבקש להיות בָּרוּךְ, אלא לבקש להיות ברכה בעולם.

זה בשבילך, דונלד.

השבוע היה היארצייט של אדם גדול, שהיה בעיצומו

של "לך לך" מלכלך, מבזה ומשפיל – השואה.

זה האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמן שפירא.

בתוך המחנות הנוראים, כך מספרים עליו השרידים

שיצאו משם – כי הוא לא יצא משם – הוא היה אומר להם:

קינדערלך, קינדערלך,

הדבר החשוב ביותר בעולם הוא לעשות טובה

למישהו אחר.

למה – כי כך תעזרו לו?

לא. כי כך תעזרו לעצמכם.

בדרך ארוכה שאין לה סוף, כשהווייז מתבלבל ולא אומר

לך לאן תגיעי, אומרת רחל אמנו, אֵם חודש חשוון:

תני לה לעקוף, לזאת שמאחורייך.

היא ממהרת. היא מתביישת עכשיו. היא לא יכולה להגיע

ליעד שלה בזמן.

את בכל מקרה לא יודעת כרגע מתי תגיעי, נכון?

אז תני לה לעבור לפנייך, כמו שאני נתתי ללאה אחותי.

כי לפעמים, לעשות עכשיו טובה למישהי אחרת,

זה המקסימום שאת יכולה לעשות כדי להקל

עלייך ב"לך לך" הארוך שאת נמצאת בו,

כשהווייז פתאום לא מראה לך שום דבר.

היי ברכה.