החתן הנעלם והמחלוקת ההלכתית: האם הגט כשר או בטל?

בבוקר יום השבת י' אלול תקכ"ו (1766), התעוררה הכלה הטריה לאה גונצהויזן מהעיר בון שבגרמניה בשעה קצת מאוחרת. רק בערב שבת זה נערכה החופה עם חתנה איציק נייבורג. היא התבוננה על המיטה השנייה שלצידה, כשלפתע גילתה: המיטה ריקה. האמנם הלך חתנה להתפלל מבלי להגיד לה? בהמשך התברר שאיציק אינו בבית הכנסת ואינו בעיר בון כלל. הוא נעלם. יחד איתו נעלמו כספי הנדוניה.

מתוך דאגה לגורלו, החלו בני המשפחה ויהודי העיר לערוך חיפושים נרחבים באזור, עד שאיציק אותר בביתו של עגלון גוי בכפר סמוך. עגלון זה היה אמור לקחתו לכיוון הגבול עם הולנד, במטרה להמשיך לאנגליה. הסיבה היא: הוא נמצא כאן בסכנה גדולה, הוא חייב לברוח.

בני משפחת הכלה, שלא ידעו על שום סכנה ולא הבינו על מה איציק מדבר, ניסו לדבר על לבו, אבל הוא רעד מפחד ואמר שלא יוכל להישאר במדינה, חייב הוא לנסוע. בלית ברירה ביקשו ממנו שיכתוב לכל הפחות גט לאשתו. איציק סירב לסדר את הגט בדיסלדורף, ומשפחת הכלה ליוותה אותו בדרכו צפונה, עד העיירה קליווא הסמוכה לגבול עם הולנד, שם סודר הגט על ידי הרב ליפשיץ (סבא של ה"תפארת ישראל" על המשניות). רוב כספי הנדוניה הוחזרו לידי לאה. איציק המשיך בבריחתו המוזרה לאנגליה, והכלה חזרה לביתה בצער וביגון, אך חפשיה ומותרת לכל אדם. לכאורה.

כל זאת התרחש בימים ספורים. כאשר הגיעה השמועה למנהיים, לאביו של החתן, אליעזר נייבורג, הוא מיאן לקבל את שהיה. לדעתו, בנו עבר התקף של טירוף ושיגעון, פרנויה (פחד מרדיפה) דמיונית, עד כדי כך שברח בשבת מחוץ לתחום, כשהוא מטלטל איתו חפצים בניגוד להלכה, ועוד כסף שלקח בלי רשות, ובלי לדבר עם אף אחד. זה אינו אלא מעשה טירוף, וכידוע, השוטה אינו יכול לכתוב גט לאשתו.

נייבורג פנה לרבני העיר הגדולה הסמוכה, פרנקפורט, שהיתה עיר ואם בישראל וגדולי עולם ישבו בה בכל הדורות. אלו ישבו על המדוכה, והסכימו לכך שהגט בטל, והאישה אסורה להינשא בינתיים. הם פרסמו את דעתם בקול קורא מיוחד.

כאשר שמע זאת הרב ליפשיץ מקליווא, לא הסכים לקבל בשום אופן את המצב שבו רבני פרנקפורט מבטלים גט שהוא סידר, מבלי להקשיב לדבריו, כאשר הוא עצמו בדק את החתן ודיבר איתו. נכון שהיה לו פחד לא מוסבר, אבל מכאן ועד להגדיר אותו כ"שוטה", הדרך רחוקה. הוא פנה במכתבים לרוב ככל גדולי ישראל ופוסקי ההלכה שבאותו הזמן, שניהלו בנושא התכתבות הלכתית ענפה. בכל בתי המדרש במרכז אירופה עמדה הפרשה בלב הדיון. סוגיית גירושין ע"י שוטה נלמדה בעיון, וכל חכם הביע את דעתו. כדרכה של תורה, נוצרו הרבה ויכוחים ודיונים על פרטים נוספים, וכדרכו של עולם, לוויכוח ההלכתי התלוו גם טונים צורמים של פסילה והאשמות הדדיות. עולם התורה געש ורעש.

לאחר מספר חדשים התפרסמו מסקנותיהם של רוב ככל גדולי הפוסקים: הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה" מפראג; רבי אריה לייב ממץ בעל ה"שאגת אריה"; רבי יעקב מעמדן, היעב"ץ, שהיה אז בין זקני רבני הדור; רבי דוד מליסא (ה"קרבן עדה"); רבי דוד טעבלי ממינסק; ועוד מהאריות הגדולים שבחבורה. כולם הסכימו למעשהו של הרב ליפשיץ, וסמכו על בדיקתו שהחתן איציק, למרות מעשיו המוזרים, לא הגיע לגדר שוטה שפטור מן המצוות (ואדרבה, תכנית בריחה ונסיעה ללונדון, למרות מוזרותה, היא תכנית של אדם שיודע מה הוא רוצה). הגט כשר, והאישה מותרת לכל אדם.

ה"נודע ביהודה", שהצטער בצערה של האישה, שאולי מחמת פסיקת רבני פרנקפורט, אף אחד לא ירצה להתחתן איתה, מתוך מחשבה שאולי בכל אופן היא נשואה, נשבע ברבים שהיא מותרת, והכריז שהוא מוכן לסדר את קידושיה לכל מי שיחפוץ לישאנה. ואף הוסיף: "ומיום היווסדה הארץ לא נעשה בזיון לכל חכמי הדור כאשר נעשה בזמנינו ובדורנו מאת דייני ק"ק פפד"מ בכרוז הנ"ל".

רבני פרנקפורט, שראו את עצמם הסמכות המקומית, עקב סמיכות העיירות בון מנהיים וקליווא לאזורם, טענו כי יש תקנה עתיקת יומין מימות הראשונים, שאין לבתי דינים רחוקים להתערב בסידורי גיטין של פרנקפורט והגלילות, ולכן הם מחרימים כל מי שיתיר את הגט הזה ואת האישה הזו. בתקנות קהילת פרנקפורט נקבע כי כל רב שתמך בהיתר הגט לא יוכל לכהן ברבנות פרנקפורט מעתה ועד עולם, וכאשר נפטר רב העיר, עמלו פרנסי פרנקפורט למצוא רב שלא גילה דעתו להיתר, עד שמצאו את רבי פנחס הורוויץ בעל ה"הפלאה", רבו של חת"ם סופר, שאמנם לא גילה דעתו לאיסור – אבל גם לא אמר במפורש להתיר...

המחלוקת היתה יכולה להימשך עוד זמן רב, ומי יודע איזה נזקים היתה גורמת, אם לא שבמפתיע חזר אדון איציק לביתו אחרי המסע ללונדון. ה"שיגעון" או ה"מוזרות" חלפו. הוא ביקש לחזור לאשתו, והיא, במפתיע, אכן נתרצתה לו. ליתר ביטחון הוא קידש אותה מחדש, אמנם בלי ברכה ובלי שבע ברכות, שהרי לפי דעת חכמי פרנקפורט הם כבר נשואים. הזוג חי באושר ובעושר שנים רבות, ובספרות ההלכתית נשתמרו הרבה תשובות שעוסקות בהם, ותרמו רבות לבירור הסוגייה של דיני "שוטה" בהלכה.