אומה בשליחות (כ"ב): גלות מצרים והכנת העם לייעודו הנצחי

הקב"ה גזר על אברהם שזרעו יהיה גר בארץ נכרייה, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. כלומר, הגרות של אברהם וזרעו תתחיל מרגע הברית ועד שיחלפו ארבע מאות שנה. אברהם מימיו לא גר במקום אחד, הוא תמיד נע ונד. במשך הגלות יעבדום ויענו אותם, אבל לא נאמר לו כמה זמן מתוכה הם יעונו, ובאיזו ארץ זה יקרה.

חז"ל אמרו כי דבר זה היה תלוי במעשיהם של בני ישראל. אם היו חוטאים יותר – היו מתענים יותר שנים, והקב"ה ראה בצערם ושקל את הדברים וחשב ששנות השעבוד במצרים, שהיו פחות מ-200, מספיקות כדי לקיים את הגזרה.

ההבטחה הזו של הגלות יצרה אותנו כאומה בשליחות, ולא כשבט המתיישב לו באדמתו ומתחיל לבנות בתים ולנטוע כרמים, ועשוי חלילה לשכוח את שליחותו. קודם כל, עם ישראל נצרף במצרף הזהב ובכור הבחינה, להיות בן נאמן לה' ולהמשיך את מסורת האבות תוך כדי נדודים גזרות ורדיפות. זו תכונתה המופלאה של התורה ושל עם ישראל, ששרדו כך דורות רבים. מה שנתן לנו את הכוח, בין השאר, זו הגלות הראשונה, שהתחילה בטרם נהיינו לעם. מואבי שגלה מארצו, שוכח את מולדתו. אבל יהודי יודע שגם אבותיו גדלו ונדדו, זה לא סוף פסוק, הם נשארו נאמנים לה', והוא החזיר אותם לארצם.

מקום הנחלות של שבטי ישראל היה ידוע להם בקבלה מאביהם ברוח הקודש, וכך רואים שיעקב, לפני מותו, מזכיר את נחלות חלק מהשבטים, כגון "זבולון לחוף ימים ישכון". גם משה אומר לדן "יזנק מן הבשן", ולנפתלי "ים ודרום ירשה", ויעקב אף אומר במפורש לגבי יוסף, "נתתי לך שכם אחד על אחיך", ששכם תהיה נחלת יוסף. כמו כן רואים אנו את יהודה הולך לגזוז צאנו בעדולם, שהיא נחלת שבט יהודה.

אפילו אחרי ירידת בני ישראל למצרים, עדיין החזיקו בני יוסף בנחלותיהם בארץ. הם היו בני המושל, והיתה להם הזכות לפקח על נחלותיהם. בספר דברי הימים מסופר כי שארה בת אפרים בנתה עיר בנחלת אפרים, עוד לפני שעבוד מצרים. לפי חלק מהמפרשים, גם במה שמתואר בתורה, שיאיר בן מנשה בנה את חוות יאיר, הכוונה היא למעשה שאירע לפני שעבוד מצרים.

יעקב מזכיר חלקים בארץ שהוא נלחם כדי לכבשם: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". חכמים דרשו שזה בזכות תפילתו, אבל ודאי גם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שגם נלחמו באמורי ויישבו שטחים.

מה שקלקל את תחילת ההתיישבות בארץ היה החטא הגדול של מכירת יוסף. הקב"ה העמיד את בני ישראל בניסיון המחלוקת, והם לא עמדו בו. אף על פי שכוונת הצדדים היתה לשם שמים, נדרש היה מהם למצוא דרך לנהל את הוויכוח מבלי להגיע למצב של מכירת יוסף למצרים. לכן מכירה זו סיבבה את גלות מצרים.

אך שום דבר ושום פרט אינו קורה לחינם. במכירת יוסף היה גם עונש ליעקב, על חטאים שקשה לנו אמנם להבין אותם, אבל כנראה שבבחינה ובמדרגה שלו הקב"ה מדקדק איתו על כך. אותן עשרים ושתיים שנים שבהן הופרד יוסף מיעקב, הבן האהוב עליו, היו כנגד כ"ב שנים שבהן ברח יעקב מארץ ישראל והיה בחרן. אף על פי שלא ברח מרצונו, אלא מחמת האיום של עשיו להרגו, עדיין, היה צריך כפרה על הצער שנגרם ליצחק – והכפרה היתה הצער הנורא שהיה לו כשחשב שיוסף מת.

לא רק עצם ההיפרדות מיוסף, אלא גם הצורה שבה נעשה הדבר, מזכירה לנו את מעשי יעקב בעצמו. בני יעקב לוקחים את כתונת יוסף, שוחטים שעיר עיזים ומטבילים בדמו, ואומרים "הכר נא הכתונת בנך היא". הם מרמים את אביהם הזקן. זה דומה למה שעשה יעקב לאביו, שכיסה את עצמו בשעיר עזים, ואמר "אולי יכירני אבי". גם שם עשה יעקב מה שעשה בהוראת אמו הצדקת רבקה, ועדיין, בגודל מדרגתו, היתה עליו תביעה משמים, כפי שאמרו במדרש.

מעשי האבות מלמדים אותנו כי לכל מעשה של אדם יש משמעות, ולכל דבר שאינו כשורה יש מחיר שחוזר ונגבה ממנו או מבניו. מעשה טוב אחד קטן מתקן את העולם, וכן להיפך.