לחם, חסה וחמאה. מה הנשמה כבר צריכה?

זה התחיל בבין הזמנים האחרון, במלון. מפואר.

בעלי אוהב אוכל טעים, זה כבר ידוע שנים. כשהוא היה חילוני, אלה היו כל מיני חיות עם הרבה רגליים. עוד בילדות, כבילוי משפחתי, הם היו יכולים להתענג, משפחת ברזל של אז, על קופסת שימורים של, לא משנה של מה עכשיו, שהם הביאו משוויץ או מצרפת, כי רק שם אפשר היה לקנות את הטומאות האלה, להביא לארץ במזוודה.

אחרי שהוא חזר בתשובה, זה המשיך כאילו כלום לא קרה, רק בכשר למהדרין: הוא יודע היום בדיוק איפה מוצאים את הקיגל הכי שווה בעיר, ואיזה חסיד כובש הכי נכון את הדג שלו. עונג שבת של ממש.

אני מסתפקת בפריכיות אורז, וחסה. מעדיפה את הפריכיות הדקות שהתחילו לשווק לא מזמן. על החסה תיכף נדבר.

המלון פינק, אין מה לומר. הבופה של הסלטים, הימם. הפנקייקים של הבוקר הבטיחו המון. לא היה זן של אוכמנייה או סגנון של פטל טרי שהטבח לא הניח בצד, כדי שאורחי המלון יוכלו לקשט ביצירתיות מעל.

דרכם של גברים להעמיס צלחות. טוב, יש גם נשים מעמיסות. בעלי והבנים מילאו. ומילאו. כאילו אין מחר. סלט כזה, ותפוחי אדמה כאלה, ומוקרם אחר, ופטריות ופסטו וחביתות, ולא היה מקום בצלחת. "תשמעי", סינן לי בעלי תוך כדי הישיבה סביב שולחן הבוקר המשפחתי שסידרו לנו, "החמאה שלהם כאן מעולה. זה משהו אחר".

וכך כל בוקר הוא ציין בפני שוב ושוב, "החמאה והלחם שלהם, מדהימים". קם, התתפלל, נכנס לחדר האוכל, "החמאה והלחם שלהם". היה לו טעים.

למרות סקר החמאה, הוא המשיך להעמיס. בוקר אחרי בוקר. סלק כזה, וסלט ביצים, וסלמון מעושן, וסלמון נא, וסלמון רגיל. ואבוקדו. "החמאה שלהם כאן על הלחם, זה משהו לא רגיל". ראיתי שהוא נהנה.

לאט לאט, במעבר הימים, בהתקדם החופשה, ראיתי שההעמסה המתלהבת יורדת. ביום האחרון לפני שחזרנו, הוא התיישב במקום שלנו כשעל צלחתו קוביית חמאה, ולידה הלחם הטוב המעולה שלהם.

"אין כמו לחם וחמאה", הוא אמר. "עם כל השפע במקום, לא צריך יותר מזה כלום. ככה זה בכלל בחיים, אתה חושב שמי יודע מה, ומה תקבל ולאן אתה כבר הולך רחוק, ומה אתה כבר צריך, אבל הכי טוב נמצא בלחם הפשוט ובחמאה. בסוף, אתה רק רוצה את זה".

ידעתי שעם החמאה יגיע משל. אני אוהבת שבעלי ממשיל לי משלים. "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", לא?

כי לי קרה דבר דומה, רק בישראל, ורק בחסה.

בשנים האחרונות רמזתי לבעלי, האחראי כאן על הקניות, שיפנק את אשתו, מה יש, בחסות יצירתיות. הוא לא ידע בתחילה על ההתפתחות החקלאית של חסה "לליק", "אלון" ו"סלנובה". אבל מהרגע שהוא ידע? אין סלנובה אחת שהוא פגש, ולא הכניסה הביתה. בעל טוב, רוצה לשמח את אשתו.

 לאחרונה הוא הביא חסה ערבית פשוטה. "זה מה שהיה".

שטפתי, טעמתי. הוי, היא היתה נפלאה. התגעגעתי אל טעמה. "מהיום, תביא לי רק את זו", ביקשתי ממנו.

לך לך אל פשטות עצמך. שם יושבת הנשמה. מה היא כבר צריכה? לחם, חסה וחמאה.