שווה סיפור: סומך נופלים, פוקח עיוורים

הכל התחיל מיום שמשי ובהיר. הכל היה נראה מבטיח ונוח. יצאתי מהבית בזמן, מתכנן יום עמוס במטלות שונות שהיה עלי לעשות. בעודי עובר באוטובוס במרכז העיר, קיבל טלפון מאחי. מתברר שלבחור היה באותו יום תור לבדיקת היתכנות ניתוח לייזר להסרת משקפיים. הלה שכח מההוראה שאין להרכיב עדשת מגע בימים הקרובים לבדיקה. אתמול והיום בבוקר הוא הרכיב אותם, ורק עכשיו נזכר שאסור. חבל לו לבזבז כך את הבדיקה, זהו תור שקבע זמן רב מראש, כי התעקש על רופא מסוים מאוד שהמליצו לו עליו. הוא פנה אלי. הרי גם אני מרכיב משקפיים, ואף על פי שלא הבעתי רצון להוריד את המשקפיים, מבחינתו זו היתה הזדמנות פז שחבל להחמיץ, מה עוד שלפי חישוב גס שלו, אני אמור להיות פחות או יותר באזור של הרופא בשעות הללו, אז מה הבעיה לקפוץ רגע לקבל בדיקה על מגש של כסף, ואולי לשקול ניתוח בעתיד? ועל הדרך לנסות להציל את הכבוד של האח היקר?

באמת נשמע פשוט. אלא מה? ידעתי שבדיקה כזו לוקחת כמה שעות. זה לא "רבע שעה והלכנו", וזה בהחלט שיקול, אם אני רוצה עכשיו לסגור את היום שלי לבדיקה הזו או לא. כדי לצאת ידי חובה, שאלתי אותו מתי הבדיקה. הוא אמר לי: בעוד שעה וקצת. צחקתי. אמרתי לו שאני ממש ליד המקום עכשיו, ואני לא מתכוון לבזבז בוקר שלם ויותר על כך. גם להמתין לבדיקה וגם לעשות אותה... אמרתי לו שינסה לדחות, שיתנצל, הכל בסדר. אבל הוא היה עקשן, קרוץ מחומר אחר. "אני לא מדבר איתם", אמר לי. "תחשוב שוב, אולי יש לך חבר שירצה...?". לך תתמודד איתו עכשיו.

ניתקתי את הטלפון, ירד מהאוטובוס והמשכתי לכיוון הרכבת הקלה. עוד בירידה הרגשתי טיפות גשם גדולות. החורף הופיע משום מקום... תוך כמה רגעים השמים התקדרו, והחל לרדת גשם זלעפות. לא להאמין שלפני כמה דקות הכל היה אביבי ונעים. הגשם המשיך, לא חושב לרגע לעצור, להיחלש, להתחשב באנשים. להפך, הוא החל מתפשט הלאה, מכה בעוז. הרכבת הגיעה. כולם עמדים צפופים, החדשים – רטובים, הוותיקים – מכינים עצמם לבאות. שגרת חיים רגילה, לכאורה, ברכבת הקלה, בטבורו של יום חורפי. עם כל תחנה הרכבת פלטה נוסעים והצפיפות פחתה. הצלחתי למצוא מקום ליד החלון. כשהתקרבה התחנה שבה הייתי צריך לרדת, התארגנתי עם עצמי, מתכונן. אחרי הכל, יש כמה אנשים שעלי לפלס דרך בינותם עד הדלת הנכספת. מאמץ פה מאמץ שם - ונפלטתי החוצה, מתנער. ואז שמתי לב לבחור עם מקל נחייה שיצא מאחת הדלתות האחרות של הרכבת. זה לא מראה נדיר, אבל משהו בו צד את עיני. באופן כללי, אני משתאה בכל פעם על היכולות של כבדי הראיה, ובכלל אנשים עם מוגבלות, לנהל מערך חיים שלם, בלי תלונות, בקשות, עזרה, בחיוך ובשמחה. זה מפליא ומחזק גם יחד. הפעם הרגשתי שהבחור לא באמת מצליח לשלוט בסיטואציה. עקבתי אחריו וראיתי שהוא ממש מסתבך, הולך לנישות שונות, ולא על דרך המלך. משהו לא עבד לו נכון. בזמנים רטובים כאלה, אנשים מרוכזים במשבצת לפניהם, מגינים על הראש, וקשה לראות מכלול שלם, לכן לא נראה היה שיש מי שיעזור לו. רצתי לכיוונו. שאלתי בעדינות לאן הוא צריך להגיע. הוא השיב לי את המיקום של הבניין שבו נמצאת המרפאה של בדיקת העיניים... כלומר, חצי שעה מכאן, פחות או יותר, ועם הגשם – לך תדע... מתברר שהוא חדש באזור, ובבניין הזה יש מרכז לעיוור. זו לו הפעם הראשונה שבה הוא הולך לשם. האזור שהוא נמצא בו עכשיו ממש לא מונגש לעיוורים, וגם עזרה מהעוברים והשבים לא בטוח שקיימת, כך שגם אם אניח אותו ברכבת ואומר לו את התחנה המדויקת, ישנם מירב הסיכויים שהוא יסתבך שוב. הבזקי הרהורים עלו בי, אם לקחת אותו אן לא, היה לפני יום ארוך מאוד, ורציתי להספיק, אבל אי אפשר להשאיר אותו ככה. רחמי נכמרו. עניתי לו שאשמח ללכת איתו, כי גם אני צריך בדיוק ללכת לשם, למרפאה של העיניים. לא שיקרתי. חשבתי לעצמי שאם כבר אני לוקח אותו, אז יאללה, נעשה טובה לאח ונעלה למעלה לבדיקה במקומו. כך צעדנו שלובי זרוע בחזרה את כל המסלול שעשיתי עד עכשיו, רק בתוספת של ממטרים קלים / בינוניים, ומטריה אחת שמספיקה לשניים. בדרך סיפרתי לו שאני הולך לבדיקת היתכנות ניתוח לייזר. זה שימח אותו, לדעת שהוא לא הפריע לי. באותם רגעים הודיתי לאחי היקר שנתן לי את האליבי הכי טוב כדי לעזור ליהודי. הוא סיפר על חייו, על הקושי והמוגבלות. מתברר שהוא חדש בעיר, והוא לומד את הסביבה כל הזמן. הוא חשב שיוכל להסתדר לבד, ויותר מכל רצה להוכיח לעצמו ולסביבתו שזה אפשרי. הוא רק לא לקח בחשבון את מזג האוויר ההפכפך, וסמך על עצמו יותר מדי, עד שנמצא כך, חסר אונים. הוא הודה לי מכל הלב. מבחינתו הצלתי אותו, ועוד "על הדרך", כפי שאמרתי לו. אחרי ארבעים דקות הגענו אל היעד. הוא הודה לי ממושכות. הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.

התקשרתי לאחי לספר לו שאני הולך להיבדק במקומו. הוא התפלא על ה"חזרה בתשובה" שלי, ודי שמח על כך. אני, לעומתו, רציתי רק לסמן וי על עוד יום שהלך לי כך.

*

המתנתי בחדר הקבלה, ממלא טפסים ומביט בשעון כל כמה דקות, רק בשביל להחמיץ את הלב על הדקות היקרות שנושרות ממני לבלי שוב. נכנסתי לחדר הרופא. הוא בדק כאן, בדק שם, ושוב בדק, ושוב, ואז הוא שואל אם אין לי כאבים בעין. עניתי שלא. הוא חזר ושאל שוב, ואני – לא. למה שיהיו? הוא הזיז את המכשיר, הסתכל עלי חזק ואמר לי: "אני לא יודע מה לומר, זה די נדיר בגיל שלך, אבל אני רואה שיש לך היפרדות רשתית. אתה במרחק של רגעים ספורים מעיוורון מוחלט. אתה לוקח את הטפסים ועף מפה למיון – באמבולנס".

התגמגמתי, לא מבין. הרופא הסביר לי שוב, בזמן שעמיתים שלו נכנסים לחדר גם הם, ובודקים שוב. מתברר שלתופעה הזו יש תסמינים, בדרך כלל, והם כואבים. לרוב. אצלי לא היו שום תסמינים. גם הגיל הצעיר שלי הוא תקדים בפני עצמו. מה שכן, היה פה נס גדול. אם לא הייתי מגיע להיבדק ככה, על הדרך, רוב הסיכויים הם שהייתי הולך בעוד מספר ימים עם מקל נחיה, ממש כמו אותו בחור נחמד שעזרתי לו.

ואז הכתה בי ההבנה. הקב"ה שלח לי ניסיון – אני גמלתי חסד, וה' שילם לי במזומן. אם הוא לא אליהו הנביא, אותו בחור, אז מה כן?

הופניתי מידית למיון. שם הסרט חזר על עצמו: סוללת רופאים, התייעצות ודיונים. מתברר שיש בארץ ניתוחים לזה, אבל בחו"ל יש יותר הצלחה. משפחתי כבר התגייסה על מלא כדי לארגן לי מכאן לכאן את כל הבירוקרטיה הכרוכה בהחלטות מהירות כאלה, קביעת תורים וכל מה שאצטרך – העיקר לצאת מיד לכיוון שדה התעופה, כי כל רגע הוא קריטי, וכל שינוי עלול להיות בלתי הפיך. הם תיזז סביבי, ואני, בתוך כל ההמולה, הרגשתי שאני לא רוצה לעזוב את הארץ. חששתי מטיפול בחו"ל, והעדפתי להישאר כאן, קרוב לבית. גם כך כל הסיטואציה הזו היתה מבהילה. התפללתי. ברגעים כאלו אתה מבין שיש רק אחד שיכול לרפא, ואני מכוון אליו.

למחרת, כשכבר כמעט השתחררתי להמשך טיפול בחו"ל, אבי קיבל טלפון מאחד העסקנים: הגיע לארץ רופא מיוחד בדיוק לבעיה הזו. הוא הגיע לכאן לשבוע בלבד לצורך אחר, והוא מוכן לנתח בדיוק באותו בית חולים שבו אני מאושפז. זה היה אחד הרופאים שהמליצו לי עליו.

לא להאמין, בדיוק הוא, בהזמנה שלVIP . זה היה כמו חלום.

ב"ה, הניתוח עבר בהצלחה רבה. קבלתי את הראייה מחדש, מודה כל יום על פוקח עיוורים. מאמין בכל לב שזכיתי בראייה שלי בזכות "סומך נופלים" שגמלתי.

בהחלמה, אמא שלי קנתה לי כוס מיוחדת עם עיניים זזות, מלאה בשוקולדים מעניינים.

על הכוס היה כתוב: יש ניסים. פשוט צריך לפקוח עיניים ולראות אותם.

זה היה משפט חזק, שליווה אותי לאורך כל התקופה. עם המוטו הזה אני מסתובב גם היום, שנתיים אחרי. עליו אני מוסיף: ולומר תודה.