"מה פתאום ללכת? ה-כ-ל אנחנו נעשה בשבילכם. אתם כמו אבא ואמא בשבילנו"

כשהגענו לקטמנדו לפני 23 שנים, מה בכלל ידענו? זוג צעיר עם עיניים נוצצות וחלומות מכאן ועד ההימלאיה.

כל מה שרצינו הוא להגשים את החלום הגדול של הרבי מלובביץ', ולחבר בין הלבבות של העם הזה כמה שרק נוכל. לגעת בנשמות, לפתוח בית של אהבה ונתינה.

מן הסתם לא היינו מאמינים אז אם היו מספרים לנו את כל הדברים שנעבור בשנים הבאות. לא ידענו כלום על מה שמצפה לנו, אבל איכשהו אני מרגישה שתמיד נשאו אותנו ידיים גדולות אל חוף מבטחים. אלה החיים שלנו, והם מלאים וגדושים כל כך. אנחנו מרגישים באמת ובתמים זכות גדולה.

זוהי בדיוק המילה: זכות.

מה שכן, כל כמה שנים קורה בנפאל משהו שטורף את הקלפים. פעם זו היתה המלחמה עם המחתרת המאואיסטית: המורדים השתוללו ברחובות ואילצו אותנו לרדת למחתרת. הם לא פסחו על בית חב"ד, והשאירו אחריהם בלגן וחורבן. כמה שנים לאחר מכן אירעה רעידת האדמה הקטלנית. למעלה מ-9000 הרוגים, ושוב תוהו ובוהו של ממש בבית הפרטי ובבית חב"ד. לקח לנו שנים לשקם ולהחזיר את הדברים לקדמותם.

ואז הגיעה הקורונה, ומצאנו את עצמנו בלי בית משלנו (בזמן שנעדרנו מנפאל הפכו את הבית שלנו למסעדה מקומית. מה עשינו עם זה? אין הרבה מה לעשות). מאז הקורונה אנחנו מתגוררים בגסט האוס, סמוך לבית חב"ד. בית מגורים כמו שהיה לנו לפני כן? נדיר מאוד למצוא בשכונת הטמאל.

יש בעיה עם הברז. הוא מטפטף בחדר שלנו בלי הפסקה. טיף. טף. טיף. טף. אין הרבה מה לעשות עם זה.

למעשה, זה מזכיר לי משהו: זה היה לפני כמה שנים. שבוע אחרי הלידה של הבן שלנו. המוני ישראלים גדשו את בית חב"ד. אירוע רדף אירוע: סדנאות יהדות בהרים, תאונת דרכים פה וחילוץ בהרים שם, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי לנוח הרבה באותה תקופה. ערב אחד גמלתי בלבי לעלות הביתה ולתת לעצמי זמן מנוחה. כבר כשפתחתי את דלת הבית שמעתי את הברז מטפטף. טיף. טף. טיף. טף.

ניסיתי לסגור אותו, כשלפתע פרץ ממנו נחשול עצום של מים. המטבח נשטף כולו. אחריו הסלון וחדר השינה. מכל הברזים פרץ פתאום זרם אדיר. הבית כולו נשטף . מפלס המים עלה ועלה כשהבנתי שאין לי שליטה על הדברים, ומדובר בסכנה. תפסתי את הילדים ורצנו לסורביטה, השכנה מלמעלה. מצאנו אצלה מקלט.

לא חלפו חמש דקות והנה את הבית שלנו גדשו עוד ועוד מטיילים ומטיילות שבאו לעזור. חמש שעות שהם גרפו את המים אל תוך הדליים. תיקנו את הברזים, ייבשו את השטיחים, הרגיעו את הילדים וחוזר חלילה.

בכל פעם שביקשתי מהם לנוח, הם רק הלכו והביאו עוד ועוד חברים שיעזרו. "מה פתאום ללכת? ה-כ-ל אנחנו נעשה בשבילכם. אתם כמו אבא ואמא בשבילנו", הם חזרו ואמרו לנו.

הדמעות שטפו לי את העיניים בלי הפסקה.

מבינים? כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא  מזכיר לי למה אנחנו כאן, אף על פי שזה לא תמיד קל. והוא מזכיר לי את הערבות ההדדית העצומה שיש בעם שלנו.