אפרת ברזל: מה קורה לך בפנים כשאת מתגברת?

אני כבר עסוקה בעניין הנפלא הזה זמן רב.

זו מעין מחשבה או צורת שהייה של המוח שהייתי רוצה לייקר, או לפחות לתת לה כבוד של מקום.

אני מושכת את זה מאז התפילות של החגים. בליל הושענה רבה דיברתי על זה בהרצאה, זה מעסיק אותי מאוד, אבל עדיין, אני מרגישה שיש בי צורך לפתח את הנושא.

בשבוע שעבר חגגנו יחד, צוות עיתון "קטיפה" של יתד נאמן, שמחת חתונה אמיתית של הבת של עורכת המגזין, רוחמה פז.

כולנו נהנינו. היה נפלא. פטפטנו המון, ראינו כל אחת סביב השולחן את הפנים של השנייה. אנחנו עושות יחד עיתון, אבל בעידן של מייל ו"תשלחי לי", מי רואה באמת אחת את השנייה?

בחזור מירושלים לבני ברק, חלקנו נסענו יחד. חברתי למערכת, שישבה לידי, שאלה אותי פתע שאלה, שהיתה בדיוק, אבל בדיוק, סביב הנושא הזה שמעסיק אותי. לא התפלאתי. ה' שולח כל הזמן סינכרוניות מרגשת לאוהביו.

החלטתי, בזכותה, לכתוב על זה.

העניין הוא כזה: נגיד שיש משהו במודעות של החיים שלך שהחלטת לעבוד עליו.

רגש שאת לא רוצה יותר להרגיש, או רגש שאת רוצה להרגיש ממנו יותר, או אולי אני אגיד את זה ככה, כמו שחברתי תיארה: נגיד שיש עבירה או משהו שאת יודעת שאת רוצה לא לעשות, ואת מצליחה לא לעשות!

ואת מצליחה לא להרגיש, או כן להרגיש (שכל אחת תכניס כאן לרובריקה את עצמה).

מה שאני מנסה כנראה כעת  לתאר במילים זו תחושת -

הצלחה רגשית.

הצלחה רוחנית.

הצלחה לעמוד במשימה אישיותית שהצבת לעצמך. רגע שהגעת אליו בגבורה.

איזה כוח את מפעילה? או אולי, אילו כוחות נמצאים בך בזמן הצלחתך הרגשית, שבאים במקום הכוחות הישנים?

מה בא בך באותם הרגעים שבהם היה אמור לבוא בך יצר השגיאה? מה את מרגישה במקום החדש, היכן שבעבר היית מרגישה אחרת?

מה הכנסת כאן שלא היה שם? כתחליף. מה הבאת במקום, מה כוללת ההתמרה.

משהו שבא בתמורה.

ידעתי שאני אסתבך עם ההסבר הזה, אבל אני לא מוותרת מהר כל כך.

דמיינו בבקשה "בועית". בועית בינונית. כמו של סבון, כמו של קומיקס.

במהלך החיים, סיטואציות רבות שאינן קלות לנו, בעיקר סביב תחושת דחייה, סירוב או שלילה, תחושת "לא בסדר" או "לא טובה", או כמו שכתבתי קודם, ביצוע עבירה, כשהחיים מביאים את הסיטואציות האלה, שהן כמובן אינן רצויות עלינו, באותם רגעים נפתחת בתוך האישיות שלנו בועית, שבתוכה חומר רגשי שמתאים בכאביו למצב.

ככה אנחנו מתנהלות שנים.

החומר הרגשי בבועית מוכר וידוע לנו, ואינו אהוב עלינו במיוחד. אנחנו יכולות ללכת לאלף יועצות ולחמש עשרה סדנאות כדי להיפטר ממנו, הוא מגיע גם שניה לפני ביצוע העבירה, ומנהל אותה.

אבל מה נכנס לבועית שלנו, הנגועה, הכאובה, מלאת הטוקסמיה, כשאנחנו כן מצליחות? כן מצליחות לא לעשות את העבירה, כן מצליחות לא לדבר על ההיא לשון הרע, לא להרגיש עלובה. מה נכנס שם לבועית באותם רגעים – במקום?

אל תגידו לי "כוח רצון", כי זה הכוח שבא לפני, ואני מנסה לברר את הבזמן ואת האחרי.

תחושת ניצחון?

הצלחה?

 כדי לבדוק את העניין לעומקו,

עשיתי ניסוי רגשי עם עצמי: ישבתי בשקט-בשקט וחיכיתי.

התפצלתי בכוונה לשתיים. האחת היתה האני הרגילה, אפרת,

והשנייה, האני המתצפתת.

אני כן נוהגת להקשיב ולסמוך על התצפיתנית שבי.

חיכיתי, לא הרבה, והיא הגיעה. מישהי, אישה אמיתית, שבאופן קבוע גורמת לי להרגיש רע.

אנחנו כבר מכירות אותן, את האלה האלה.

היא נכנסה לחדר, המישהי הזאת, דיברה את מה שדיברה, ואני, שהייתי כבר בתוך הניסוי, מוכנה ומזומנה, חיכיתי לעלבון שלי שיבוא, בזכותה.

והוא לא בא.

פה אני כותבת את זה ככה במשפט, אבל בחיים זו כמובן עבודת פרך של שנים.

והוא לא בא.

לא בא. מבטיחה.

היו רגעים בניסוי שאפילו קראתי לו, חיפשתי אותו, "היי, עלבונצ'יק, איפה אתה? אני רגילה אליך, אתה אמור לבוא עכשיו".

והוא לא בא. וזה היה נורא מוזר. כי הבועית נפתחה, והיא היתה ריקה. והתצפיתנית התבוננה, ולא דיברה (תצפיתניות לא מתערבות, הן רק מסתכלות מהצד). ולפתע, גם היא ראתה שאל הבועית נכנס רגש חדש.

פשוט. אמין. יהודי. ישן.

אל תוך הבועית נכנסה הודיה אלוקית. חמה ואמיתית. זה היה נעים. לאט-לאט, כל הבועית התמלאה ברגש של תודה. לא רציתי לזוז. לא רציתי ללכת, כדי ששום דבר לא ישתנה. זה היה קדוש כל כך, פורה כל כך. לא רציתי לעבור לחשוב על הדבר הבא. רציתי רק להישאר בעונג של אותה תחושה.