"אני לא מבינה מה את אוהבת בעולם החרדי" אמרה חברת הילדות לאפרת ברזל

"אני לא יכולה לקלוט שאת גרה בבני ברק, שטוב לך, שאת דוסית כל כך הרבה שנים. שזה לא עובר לך, שאת מחייכת. זה מעצבן אותי". אישה חרדית מבני ברק ואישה לא דתיה נפגשות לקפה על גבעת האוניברסיטה ברמת אביב. לא, זו לא התחלה של בדיחה. זו התחלה של פגישה נשית שתהפוך בהמשך לספר עמוק ומרתק, שהוא מראה של החברה הישראלית. לכל אישה יש שאלות. שאלות על עצמה, שאלות על אחרות. כמה מאיתנו היו שמחות לשבת עם אישה אחרת, שונה מהן, ולשאול אותה שאלות מסקרנות שנאספות כשהן מביטות בה בסופרמרקט או ברחוב.

בספרה של אשת התקשורת החרדית אפרת ברזל, "עכשיו אני מתפללת", מציפה אפרת את השאלות ואת הלבטים שלנו. הספר בנוי כדו שיח בין שתי נשים: אפרת, אשת תקשורת חרדית שחזרה בתשובה, ולירי, תזונאית לא דתיה. אפרת גרה בבני ברק, לירי בנווה צדק בתל אביב. "איך את יכולה להגיד את אותן מילים בתפילה כל הזמן? יש תחרות בכמות הילדים שאתן יולדות?". השאלות של לירי לפעמים משעשעות, לפעמים מקוממות, אבל הן מעוררות מחשבה. לא משנה איך את מגדירה את עצמך, בין אם את חרדית מקריית ספר ובין אם את לירי מתל אביב, את תמצאי בו את עצמך. פעם תרגישי לירי, תשאלי למה ילדים קטנים חוצים את הכביש לבד, למה שכונה יפה וחדשה הופכת למחסן עגלות, ואיך אפשר לאהוב לגור בבני ברק? אבל לפעמים תרגישי אפרת. אישה שהחיים האמיתיים שלה הם תורה ומצוות. היא אוהבת את בני ברק, אוהבת להיות אמא, והרצון האמיתי שלה הוא שבת, צניעות, חלות ותפילות.

בכל פעם שפתחתי את הספר, מצאתי בו את עצמי, לא ידעתי אם אני לירי או אפרת, אבל ידעתי שיש לי בלב מקום לשתיהן. כשלירי שאלה את אפרת החרדית על מה היא הכי אוהבת להתפלל, נעצרתי לרגע, ושאלת את עצמי. כשאפרת סיפרה על השקט שהיא צריכה כדי לטייל בטבע ולכתוב, חשבתי מה עושה לי טוב ושקט בתוך הלב, והאם אני נותנת לשקט הזה מספיק מקום בחיים שלי. הספר הזה הוא על לירי ואפרת, אבל בתוך הלב שלי קם ונהיה ספר נוסף. כזה שנכתב לי בתוך הלב.

כמה פעמים אנחנו יושבות עם חברה לקפה? אבל כמה פעמים מתוכן השיחה נוגעת עמוק בתוך הנפש שלנו? בספר הזה הפכתי להיות שותפה לשיח אישי ועמוק של שתי חברות ילדות טובות. שמעתי מהן על יצירת קשר רגשי עם הילדים, על הקושי לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, על הרגשות הלא נעימים שיש לפעמים בזוגיות ועל השסע הכואב בעם ישראל בין דתיים לשאינם דתיים. בכתיבתה העדינה, אפרת גם שוזרת נושאים שתמיד עושה טוב לדבר עליהם, להתפלל עליהם. בספר "עכשיו אני מתפללת" את קוראת על התפילה שלך, על החיבור שלך לה' ובאותה העת נושאת תפילה חרישית על הילדים, על עצמך ועל הקשרים העמוקים שבתוכך.

"ואם לא יקראו את הספר?", שאלה לירי

"שלא יקראו". ענתה אפרת. "אני מבחינתי כותבת את עצמי לילדים שלי. שיהיה להם את הלב של אמא מונח על הדף. ואם הלב שלי ייפגש עם לב של אישה אחרת, הקוראת את הדברים זה הכי ישמח אותי בעולם. את יודעת מה קורה כשעומקא דליבא של אישה אחת פוגש את עומקא דליבא של השנייה? את יודעת מה קורה כשדמעות של אחת מתערבבות עם הדמעות של האחרת?".

במילים אלו הספר מתחיל. במילים אלו הלב שלי נפתח.